18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לבי נמלא זעם על הגרמני, ו בקושי הצלחתי להסתיר מפני ו את זעמי. אך

הגרמני בעט באחורינו בנ עליו המסומרות ופרץ בצחוק מל ו א הנאה. מדי פעם הוא דחף אותנו בקת הרובה שלו , כשהוא גם מקלל אותנו. אף אחד לא העז להוציא הגה ואפילו לא לבכות. כעסי היה גדול מנשוא, הייתה זו הרגשה איומה של השפלה וחוסר אונים, של אי יכולת להשיב לענות או להחזיר. עמדנו מול כוח רב וגדו ל מאתנו שמראש לא יכולנו להתמודד אתו, ומה שנותר הוא למלא אחר פקודותיו הרשעיות. מרוב כעס ופחד קפאתי כולי כאילו קשרוני בעבותות. הו כ מה רציתי לשפוך את דלי המים המלוכלכים בפניו, אך ידעתי שאל לי להתחיל עם כוח גדול שלא אוכל לו, והגרמני הן לא יהסס לירות בי בלי ני ד עפעף, ואני לא רציתי למות עדיין . כעסתי על עצמי, על כניעותי, על כי אינני מעז להחזיר לגרמני, כמו אז עם סטאשק, שלא העזתי להכות אותו בחזרה. אלפי שאלות שלא ידעתי את המענה להן התרוצצו במוחי כל אותו היום: באיזו זכות כבשו הגרמנים את פולין, באיזו זכות החליטו שעל ה יהודים לענוד טלאי צהוב, ולמה דווקא צהוב? מדוע דווקא על היהודים ציוו לענוד את הטלאי, ומדוע אין איש מתנגד להם? המצב נראה בעיניי כאי צדק משווע, אך שום איש לא שיווע, כולם מילאו את הפקודות ומילאו את פיהם מים. לא ידעתי אל מי אפשר לפנות לעזרה. לא הבנתי מדוע גם

הרבנים שותקים.

כל

לעת ערב, עם חשיכה, כשהיינו כבר עייפים ותשושים שוחררנו לבתינו. נחפזתי הביתה כשאני חרד מפני קבלת הפנים המצפה לי בבית, ויותר מכול

את עיניו ,

ממבטיו של אבא שמעולם לא צעק עליי כאשר הוא כעס יב נעץ רק ,

ומפני מבטים אלה יראתי.

כשנכנסתי הביתה היו כבר אבא, שרוליק והדוד שלמה בבית. כולם ישבו בחדר האורחים מודאגים מאוד. ברוניה , אחותי המסכנה , הרגישה אשמה על

שלא עצרה אותי בבית בכוח.