18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
שצ'יזוב
]א[
אך האיר השחר ושוב החלו הגרמנים להאיץ בנו. הם הובילונו לתחנת
הרכבת, וכמו בליל אמש, גם היום, בצעקות, בדחיפות ובמכות. לאן? לא אמרו, רק דחסו אותנו לתוך קרונות משא , שהיו חסרי ספסלים וחלונות. היו אלה קרונות להובל ת בהמות. פתח כניסה רחב היה בצדו של כל קרון, והוא הוגף עלינו מבחוץ בבריח. נדחסנו לתוך הקרונות כאילו היינו
בהמות.
ניסינו למלא את כל הפקודות בזריזות ולהישמע לכל מוצא פיהם של
הגרמנים, כדי להשביע את רצונם ובלבד שלא יכו בנו , שיניחו לנו לנפשנו, גם כך היינו מבולבל ים ונואשים . שוב עלתה והטרידה אותי השאלה: מדוע עושים לנו את כל זה? "משום שאנו יהודים," השיב לי אבא, וליטף את ראשי, ומקולו הבנתי שאין לנו ברירה , ואנו צריכם להשלים עם גורלנו. להיות יהודי פירושו להיות מוכה ונרדף, אך אני איני רוצה להיות מוכה ונרדף כל חיי. איני רוצה להיות מוכה על לא עוול בכפי. עמדנו בתוך הקרון בצפיפות ובדוחק איומים כשאנו מבוהלים עד מוות. הרכבת צפרה מספר פעמים ואז יצאה לדרך . הנסיעה ארכה שעות אחדות. אף כי ידעתי שהאנשים סביבי חרדים לגורלם, חשתי לפתע כאלו אני אינני נוסע אתם, אני רק צופה בהם ובי מרחוק . חושיי נתערפלו, וכל אשר סביבי נטשטש. -אט אט עלתה ופשתה בקרון צחנה שהביאה עמה רגש מחנק. לא ידענו לאן פנינו מועדות וכמה זמן תימשך הנסיעה הזאת ברכבת. אנשים החלו להתעלף מחוסר אוויר, מריחות מחנק, מעייפות וחולשה , בשל החוויות הקשות של היום והלילה
בקור ללא שינה, ללא אוכל וללא מים, ובעיקר:" פחד מהעתיד העלום. לא ידענו מה צופן לנו עתידנו.
Made with FlippingBook flipbook maker