18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
רכבות ארוכות חלפו מדי פעם על פני חדרנו - ביתנו החדש, והובילו המוני
אנשים. היו אלה חיילים פולנים שנפלו בשבי הגרמנים. הרכבות הארוכות ק רעו בצפירותיהן החדות את החלל, ונראו בעיניי כחיות ענק מימי בראשית המשוועות וזועקות בכאב. לאחר התפילה בבית הכנסת בשבת, הלכתי עם מזמיניי משפחת קופליק, לסעוד עמם את סעודת השבת. אבא סירב בנימוס לסעוד בבית מארחים. הוא לא היה מוכן להיות כנצרך, ועל כן נשאר בחדר ו , עמו נשארו ברוניה ונחמה, אך את שרוליק ואותי אילץ ללכת לבית מזמינינו. הוא רצה כי נחוש ניחוח של . שבת בני משפחת קופליק, שאצלם התארחתי, היו אדיבים ונדיבים עד מאוד. כל רצונם היה להנעים לנו את השבת ולגרום לנו מעט שמחה. אך חרף כל מאמציהם מועקה כבדה העיקה על לבי. ו על אף היותם יהודים פולנים כמוני, חשתי זר בקרבם. אופן דיבורם היה מתמשך שלא כמו שלי, אני דיברתי מהר יותר, כמו כל בני לודז'. גם את המילים הגיתי קצת אחרת, ומילים אחדות לא הכרתי כלל. גם בגדיי היו שונים מאלה שלבשו ילדי משפחת קופליק . לי היה מעיל ורא ך, ולהם מקטורן קצר, פאותיי הארוכות היו מגולגלות מאחורי אוזניי, ואילו להם לא היו פאות כלל. גם טעם המאכלים היה שונה גם הוא , אף על פי שהיו אלה אותם המאכלים בדיוק. האוכל היה הרבה פחות מתוק. אך יותר מכ ו ל העיק עליי הניתוק מבני משפחתי בסעודת השבת. לאחרונה היינו משפחה גדולה יח ד עם הדוד שלמה ומשפחתו. לפתע זכרה של אימא עלה במוחי, גרוני נחנק, עיניי נתמלאו דמעות ועצב עמוק עטף אותי. כמה התגעגעתי אליה , לליטופיה, למילות החיבה המיוחדות שהיו לה תמיד בשבילי. בני ז'שוב התעניינו מאוד באירועי הימים האחרונים בלודז', ו אני סיפרתי
הל ם בקול רועד את כל האימים שעברו עלינו. מפעם לפעם הפסקתי לספר כי
Made with FlippingBook flipbook maker