18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הדמעות חנקו את גרוני. האנשים האזינו בקשב רב ונדו כל העת בראשיהם

לשמע האסון שפקד אותנו. הם ניסו לנחמנו, ויחד עם זה להרגיע את עצמם. "האסון הגדול הזה, לא יימשך עוד ימים רבים. הוא אי וכ ננו י ל להימשך, הייתכן שכ מה פלוגות של גרמנים ישתלטו על שלושה וחצי מיליון יהוד ים, ויעשו בהם ככל העולה על רוחם מבלי שאיש יקום וימחה על כך?? זה פשוט איננו מתקבל על הדעת, אין ספק שהדבר לא יארך זמן רב, ועד יעבור זעם תשהו עמנו כאן." כבר שמעתי דיבורים כאלה, ולא לפני ימים רבים, הרהרתי ב יני לביני כשספקות גדולים גודשים את לבי, היה זה מפי הדוד שלמה, כשהזמיננו לגור "לימים אחדים, עד יעבור זעם, " כך בדיוק הוא אמר , ואיפה אנו היום? "השם יעזור וכל חלום הבלהות הזה יחלוף לו מהר, אתם תשובו לבתיכם , ואנחנו - לעסקינו." ז'שוב הייתה עיירה קטנה ואנש יה חביבים ביותר. בתי העיירה ישנים היו, בנויים מאבן , ולהם גגות רעפים. במרכז העיירה הייתה כיכר גדולה שבה נתאספו התושבים מפעם לפעם, לשמוע חדשות, לשאת ולתת זה עם זה, ושם גם נערכו ימי השוק עת באו האיכרים מכפרי הסביבה למכור את תוצרתם. גם בז'שוב נאלצנו לענוד על בגדינו סרט כחול לבן ועליו מגן דוד, כדי להבדילנו מהתושבים הפולנים, אך ההליכה ברחובות לא הייתה בחזקת סכנה כמו בלודז'. הסתובבנו חופשיים, הפחד כבר לא נשקף מעינינו , צעדנו ברחובות בביטחון. לא נחפזנו, לא ניסינו להתגמד , כדי שאיש לא יחוש בנו , חס וחלילה ,

בביתם.

בעוברנו ברח

וב.

שבועות אחדים חלפו, ואנו עדיין הסתובבנו באפס מעשה, כשבאופק לא

נראה שום סימן לשינוי. פה ושם הצענו את שירותנו למיטיבינו, אך לא הייתה זו עבודה של ממש, כי גם אצלם ופחתה . "עלינו לעשות משהו!" אמר יום אחד שרוליק לאבא, אנחנו מסתובבים בבטלה , הבטלה מ ביאה לידי שעמום , והשעמום עלול להביא לדבר עבירה, חס

העבודה

הלכה

וחלילה.."