18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

ה הפסיק , אפילו אם תרצה בכך, והעבודה

כ י אם תתחיל עבודה, לא תוכל שוב ל

למען הגרמנים אינה משחק ילדים." "מניין לך? אתה אינך יודע!" השבתי בשמץ של גאווה, "אני כבר התנסיתי

כשאני מתכוון לעבודה בבית

, אמרתי

בעבודה אצל הגרמנים ועמדתי בזה."

הכנסת בלודז'.

הצטרפתי אל שרוליק. עבדנו בהעמסת פ חם על מכוניות הגרמנים בעבור החיילים הגרמנים שיהיה לה ם במה להסיק את תנוריהם בחורף הקר , ויחם להם. כל היום עמדנו קפואים בשלג הקר, ואספנו את הפחמים בידיים. לעתים נשלחנו לפנות את השלג שנערם בדרכים כדי שמכוניות הגרמנים תוכלנה לפלס את דרכן בקלות. לפינוי השלג קיב לנו רק מקלות ואתים אחדים, על כן הייתה העבודה קשה ומפרכת. לא פעם גם זכינו במכה או בבעיטה באחורינו. עם ערב שבנו הביתה עייפים ותשושים, ואף על פי כן איש מאתנו לא התלונן ועבד בשמחה, כי בסיום כל יום עבודה קיבלנו סכום קטן של כסף מקופת הקהילה. אנשי הקהילה הרחמנים ידעו כי אנו פליטי לודז' היינו מחוסרי כול , וחיינו מרבית הזמן מנדבותיהם של אחינו. הם גם שמו לב כי בגדינו ונעלינו שהבאנו אתנו מבתינו בלודז' הלכו ונתבלו עם הזמן, והחורף היה קר במיוחד, על כן עבודתנו שה ובטח על ידם. על אף העבודה הקשה שרוליק ואני שמחנו מאוד כי יכולנו לרכוש בכספנו הדל מעט מזון ולספק את מעט צורכי המשפחה. גם השכלנו להביא למשפחתנו בשובנו מהעבודה עם ערב , מעט מהלחם שקיבלנו מהגרמנים בשעת העבודה. י שרוליק ח לקנו בינינו שווה בשווה, ואת מ נתי הטמנו ושמרנו תמיד למ ענם. גם הצלחנו להגניב מעט פחמים , ולהסתירם בתוך בגדינו, כדי להסיק בהם את התנור שבחדרנו הדל. "אם הרעב אינו מציק, הקור אינו מקפיא ויש קורת גג מעל הראש, אל לו את מנתו של החליטו לשלם לנו מקופת הקהילה י כ , הגרמנים לא שילמו לנו את שכר

לאדם להתלונן," אמרנו. "עלינו לשמוח בחלקנו ולהודות לאל על היותנו יחד."