18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
, במקרה לחדרנו וגילתה את כפפותי י על מיטתי .
אותו בוקר נכנסה פולה ,
"מה?" קראה נרגשת בקול: "מיושל' ה לא לקח את כפפותיו עמו לעבודה." "כנראה הוא שכח א ו תן," אמרה ברוניה, "הוא נחפז מאוד הבוקר, מסכן, ידיו הפצועות תקפאנה בקור..." פולה לא הרבתה לחשוב, וכשברוניה הפנתה את ראשה, מיהרה אל ראשי הקהילה לברר היכן עובדים הנערי ם. ראשי הקהילה תמהו על שאלתה המוזרה, אך לא העלו בדעתם שיש ברצונה ללכת ולחפשם. הם אמרו לה היכן המקום, היה זה שני קילומטרים מחוץ לעיר. פולה לא סיפרה לאיש דבר, והלכה לכיוון הכביש בו היינו אמורים לעבוד. שלג כבד ירד והיכה בפניה. רגליה שקעו בשלג העמוק והרך שיר ד כל הלילה. קר היה לה, בגדיה שהביאה עמה מלודז' נתבלו והיו כבר דקים, אך דאגתה למוישל' ה הייתה גדולה והטרידה את מנוחתה. הצעידה בשלג חיממה את גופה, והמחשבה שעם כל צעד היא הולכת וקרבה למטרה עו דדה אותה להמשיך וללכת. אילו אבא ואימא היו יודעים על הליכתי, היו כוע סים עלי כעס רב. אביא את הכפפות, אמרה בלבה, ומיד אשוב חזרה, והם כלל לא ידעו שהלכתי וחזרתי. לאחר רגע התגנבו ללבה חששות: מה יהיה אם יפגשו בי הגרמנים ויירו בי כאן, מחוץ לעיר, השלג ירד וייערם על גופתי, יכסה אותי כליל ואיש לא ימצאני, ולעולם לא ידעו כיצד ואיך נעלמתי. אפילו מוישל 'ה לא ידע כי את כ ל זה עשיתי למענו. לאחר רגע נוסף אמרה לעצמה: אילו שטויות עולות במוחי, מוטב כי אחשוב על דברים נעימים ושמחים. מה למשל, יהיה הדבר הראשון שאעשה לאחר המלחמה? היא חשבה מעט, אחר השיבה לעצמה: אקנה לי בגדים חמים ויפים שלעולם, לעלם לא יהיה לי עוד קר. לאחר זמ ן הוסיפה: אקנה לי גם כיכר לחם ענקית וחבילת חמאה ענקית ואוכל, ואוכל, ואוכל... תוך שהיא מהרהרת הגיעה סוף סוף אל זוג הנערים
הראשון.
Made with FlippingBook flipbook maker