18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"מה את עושה כאן לבדך?" שאלו בתימהון.

"אני מחפשת את מוישל' ה," השיבה. "האם קרה משהו?" שאלו בחרדה וס ,

ברו שמא אירע אסון במשפחה ועל ,

כן סיכנה פולה את נפשה עד שם. "הם עובדים בהמשך הכביש." אמרו לה, "אך אל תלכי ע ד שם, המרחק רב והשלג ממשיך לרדת, חבל ש תסכני את עצמך. " פולה לא הקשיבה לדברי האזהרה שנאמרו מפי הבחורים העובדים , ופגשה נערים נוספים. גם הם תמהו עליה ויעצו לה לחזור מיד. אך גם לדבריהם לא שעתה, והמשיכה עד אשר בתום שני הקילומטרים הגיעה למחוז חפצה. "הכרתי אותה מרחוק," אמר מוישל' ה, "אך לא האמנתי למראה עיני חשבתי שעקב הקור הגדול אני חולם בהקיץ. " "שרוליק," שאלתי כשאני מש פשף את עיניי, "האם זו פולה המשרכת את דרכה בשלג?" שרוליק הסתכל היטב, אחר השיב: "זו היא, כלום יצאה מדעתה? מה הביאה הלום במזג אוויר שכזה? היא יכולה לקפוא בקור ולמות!" פולה הגיעה כל עוד נשמתה באפה, והושיטה לי את הכפפות וברק של אושר זרח בעיניה. שרוליק ואני נאלמ נו דום. לא ידענו מה להגיד, האם לגעור בה על מעשה השטות, או לחבקה על אומץ לבה. "וכיצד תחזרי עתה?" שאל שרוליק בדאגה, "הדרך ארוכה, קשה ומסוכנת. החיילים הגרמנים עלולים לשלוח בך כדור אם רק יפגשו בך. גם בריונים פולנים עלולים להתנכל לך. איך העזת לבוא עד כאן?" אך פ ולה כל כך שמחה שהצליחה להגיע עדינו ולהביא לי את הכפפות, עד כי לא חשבה על הסכנה והמשיכה במשימתה , היא צעדה עוד חצי קילומט ,ר

האורבת לה בדרך. אלך "אולי

אתך חזרה?" הרהרתי בקול, וכבר נטלתי את ידה מוכן לצאת

עמה יחד לדרך. " לא תוכל," אמר שרוליק בכעס. "אם יוי ודע שעזבת את העבודה בטרם זמן

תיענש קשו ת."