18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"אז אול י פולה תישאר פה אתנו עד ה ערב. הגרמנים לא היו פה עדיין הי ום,

ודאי בגלל הקור העז, וא ו לי גם לא יבוא ו היום בכלל?" הצעתי, אף שידעתי שהצעתי אינה בת ביצוע משום שבערב, כשיבוא האחראי לאסוף אותנו ולהובילנו הביתה, יגלה את פולה, ומה יהא עליה אז?..." "לא, היא אינה יכול ה להישאר כאן," אמר שרוליק בתקיפות, והערצתו הראשונה לפולה הפכה לרוגז גדול גם על פולה וגם עלי. פולה הייתה גם בת דודתו של שרוליק, והוא האח הגדול, וחש כאילו היא הטילה עליו אחריות נוספת ל מה שכבר הוטלה עליו בהתנדבותי לעבודה אצל הגרמנים. "ואם נאמר שיתמזל מזלנו , ורק הנהג המוביל יגיע, מה תעשה פה בקור הזה עד הערב? ומה יהיה אם כן יבוא ו הגרמנים לבדוק את עבודתנו בסופו של יום, ויגלו אותה פה?" "אם עד עתה לא באו, לא יבואו עוד, קר להם לצאת מבתיהם החמים ביום כזה," השבתי. פולה שראתה את כעסו של שרוליק עליי בגללה, וגם את חרדתי לה, אמרה: "אל תדאגו, אחזור בדרך בה באתי הלום. הדרך איננה כל כך ארוכה." עמדנו נבוכים ואובדי עצות על שלא יכולנו ללוות את פולה חזרה הביתה. " אל תלכי על הכביש, לכי בצד," חצע נו לה, כדי שלא תפגוש גרמנים, או אנשים גסי רוח העלולים לפגוע בה. מרגע עזיבתה של פולה ל א מצאתי לי מנוחה. התפללתי בלבי כי תשוב בשלום הביתה. ביקשתי מאלוהים כי יראה ללבה הטוב , וישמור עליה בדרך המסוכנת בה הלכה. פולה לא נשתהתה זמן רב , והחלה לשוב על עקביה. הדרך ח זרה הייתה הרבה יותר קשה ומעייפת. היא שירכה דרכה בשלג, במרחק מה מהכביש. השלג שירד ללא ה פסק היה עתה הרבה יותר עמוק, רגליה היו עייפות מן ההליכה עד מקום עבודת הנערים ו בחזרה הן נשאו אותה אך בקושי. הליכתה הלכה ונעשתה אטית יותר ויותר. עוד מעט ירד הערב וחושך יכסה

את הארץ, אז אתקשה למצוא את הדרך חזרה, החלה פולה לחשוש, אבא ואימא