18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הפנה אבא את ראשו אל הדודה גיטה במבט שואל, האם היא אכן מסכימה

להצטרף להרפתקה מסוכנת זו. הדודה גיטה לא ידעה מה טוב יותר, האם להישאר כאן בגאליציה, או לחזור ללודז'. לאחרונה נעשתה אדיש ה, עיניה הפכו מימיות וריקות מהבעה. אף ידיעה לא גרמה לה שמחה או עצב. כל הימים דיברה רק על הבית היפה שעזבה בלודז' , ולא הסתגלה לתנאי החיים הקשים

בגאליציה, לחדר הקטן והעלוב. אולי זה מה שכל כך המריץ את הדוד שלמה

לחזור.

ותראה במו עיניך אם

"אז אולי תשאיר כא ן את הילדים , עד שתגיע ,ות לפח

לשם אתה באמת מתגעגע." ניסה אבא עוד.

"אנחנו חוזרים כולנו יחד לגורל משותף!" אמר הדוד שלמה בהחלטיות רבה. "אם נצליח – מה טוב! ואם לא נצליח – לפחות נמ ו ת כולנו יחד." "אני לא רוצה לשוב!" קראה לפתע פולה. "אני רוצה להישאר כאן!" הסתכלתי גם אני על הדוד שלמה בתקווה כי ייענה לבקשת פולה, מה עוד שאבא הציע זאת קודם לכן. "את אינך נשארת כאן לבד! את שבה עם כולנו הביתה!" פסק הדוד שלמה. "זה לא לבד," ניסתה פולה שוב , ואחר פנתה אל אימה, שמא ממנה תבוא לה הישועה, אך זו ישבה ובהתה בפולה בעיניים זרות כמו איננה א תנו בחדר. כל נימוקיו של אבא לא הצליחו לשכנע את הדוד שלמה לשוב בו מהחלטתו. גם אני ניסיתי , וביקשתי ממנו כי יתיר לפולה , הרוצה כל כך, להישאר אתנו. הוא אפילו לא השיב לבקשתי, הוא הביט בי במבט זועם כמי שאומר: אתה אל תתערב בעניינים לא לך! "כמה צדק הדוד ארדננז שהח כים לראות את הנולד, ובעוד מועד יצא מהגיהנום הזה," אמר שרוליק. "אני בטוח כי מצבו טוב משלנו, לו רק שמענו אז בעצתו..." "אני לא חוזרת." לחשה לי פולה לאחר השיחה כמי שמנוי וגמור עמו שלא לחזור, וכמי שמגלה את נבכי לבו . " ומה תעשי?" שאלתי ,