18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"אני מצאתי את כספך." אמרה ברוניה בשמחה, "הכסף נמצא בביתי, בוא

עמי ונשיב לך א ת כספך." הקצב הנדהם עמד בפה פעור, אינו מ אמין למשמע אוזניו, ואז פרץ בקריאות של אושר: "נס נס! ! נעשה לי נס גדול! אין זאת כי אם אצבע אלוהים היא." הקצב לא ידע את נפשו מרוב שמחה, והחל לברך את ברוניה הצדיקה והישרה. לאחר שנתן סימנים בחבילה , החזיר אבא לקצב את כספו. הקצב המאושר התיר את המטפחת, שלף מתוך הצ רור שטרות אחדים והושיט אותם לאבא, אך אבא השיבם ואמר: "לא, בשום פנים ואופן לא! אנא ממ ך אל תמנע מאתנו מצווה . ביושר כלום יעלה בדעתך למכור מצווה בכסף?" "צדיקים בני צדיקים!" אמר הקצב, "אלוהים ישיב לכם כגמולכם," אחר בירך הקצב את כולנו , בזה אחר זה ויצ , א בלב שמח. " אולי זה היו ם האחרון הרע שלנו, ומחר עם יום חדש תבוא גם הישועה? " כך אמרתי בסיום של כל יום בערב , כעין משאלה - תפילה. אך כל יום חדש הביא עמו תלאות חדשות. "מזל שנבחרנו להיות מגורשים לגא ל יציה," אמר שרוליק, "לו נשארנו בלודז' היינו עתה כלואים בגטו יחד עם כל המסכנים." "מי יודע מה עלה בגורלם של משפחת הדוד שלמה," הרהרתי בקול. "האם זכו להגיע למחוז חפצם?" "הדוד הבטיח להודיענו מיד כשיגיע ללודז'," אמר שרוליק, "אך עד עתה לא שמענו ממנו דבר." "פולה המסכנה, כל כך לא רצתה לשוב לשם, חבל שלא נשארה כאן אתנו, היי תי צריך לסייע לה להישאר." לבי כאב עליה וגם על עצמי. ימי נתרוקנו ממעט השמחה שהשרתה עליהם פולה בנוכחותה. מצפוני מ ייסרני כל העת עד אשר אדע מה עלה בגורלה. כל הזמן אני מכה על חטא משום שלא

שזכינו בה

]ה[

חוסר האונים שלי , בשל חוסר אומץ לב ".

סייעתי ל של ה ב