18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הוטה קומורובסקה

]א[

התאספנו במרכז העיר כמאתיים נערים בני שש עשרה עד שמונה עשרה.

עצב עמוק נשקף מעיני כולם. כל אחד שאל: מתי אשוב להתראות עם משפחתי? לכל אחד היה צרור קטן בידיו: מעט בגדים ופת לחם מרוחה בריבה או בגבינה, ברכת הדרך האחרונה מהבית. "אנחנ ו לבד," אמר שרוליק, "אין מי שידאג לנו עוד, עלינו להיות אמיצים ולדאוג לעצמנו." לא ידעתי למי מכוון שרוליק את הדברים: לעצמו או אלי? "לבד" הרהרתי, "לבד" והמילה הזו הפחידה אותי מאוד. לפתע הרגשתי אותה הרגשה כשאימא מתה , והבנתי כי לא תשוב עוד לעול ם. חשתי כי משהו ע מוק משתנה בחיי: לא עוד משפחה גדולה , מאוחדת ואוהבת, נשארנו רק שרוליק ואני. טוב לי שיש לי את שרוליק, וטוב לשרוליק שיש לו אותי, הרהרתי ביני לביני, אלמלא הלכתי אתו הוא היה לגמרי לגמרי לבד. אנחנו לא ניפרד לעולם, כמו שאמר אבא. ואני חייב להוכיח לשרוליק שגם אני, כמוהו, מבוגר, ומעתה הכול בינינו יתחלק שווה בשווה, ונישא בעול יחדיו. "האומנם למחנה עבודה אנו נלקחי ם?" שאלתי את שרוליק בקול ספקני. "אני מקווה שכן." השיבני שרוליק, "הגרמנים זקוקים לפועלים שחורים שיעשו למענם את המלאכות הבזויות והקשות, ואין טוב יותר מעובדי חינם , כן עובדי חינם, עבדים נרצעים!" "אם לא לעבודה אנו נלקחים," המשכתי, "אז מוטב לנו להימלט באיזו דרך

שהיא."

"שלא תעז להימלט, ממילא לא תצליח בכך ורק תסכן את עצמך!" כעס

שרוליק וחרד שמא אב צע את רעיוני. "זכור את דברי אבא האחרונים, כי נישאר תמיד יחד." הוסיף שרוליק ביודעו שדברי אבא האחרונים הם כעין צוואה לנו.