18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
גדול. כשהייתה בטוחה כי גברת ירוסלבסקי יצאה גם מן
ניכר כי כעסה
היה
החצר, ולא תוכל עוד להאזין לדבריה, נזפה בי. מדוע בגברת ירוסלבסקי לא העזה ל נזוף, ואף לא להשיב לדבריה? הרהרתי
בשקט.
" כבר אמרתי לך פעמים אין ספור כי תרחק מהגוי הזה, סטאשק, פרא אדם
, שכמותו בור ועם הארץ! אין ה ו א חבר מתאים לך." "אל תדאגי, בפעם הבאה אראה לו את נחת זרועי!"
"אלוהים ישמור, הוא חזק ממך, הוא בן חמש עשרה ואתה רק בר מצווה. הגוי הזה עלול עוד לה רוג אותך. אני מבקשת ממך כי תתרחק ממנו. כשתפגוש
בו ברחוב, התעלם ממנו כאילו איננו קיים." "אמנם כך עשיתי , כפי שאמרת, התעלמתי ממנו וזה מה
את חמתו.
שעורר
מאחור מבלי שהרגשתי, מוג לב -
ו, התנפל
לאחר שכבר חלפתי על יפנ
עלי
אזרתי עוז בחדרי, במיטה,
שכמותו. נראה אם יעז לבו ם." יפנ ם אל יפנ א מולי
ליד אימא.
אל תקרב אליו, עשה זאת למעני."
"אבל אתה קטן ממנו, אני מתחננת , אליך
ולאחר רגע של שתיקה הוסיפה אימא בקול חלוש ונכנע, כמי שמשלימה עם מר גורלה: "הה, הלוואי ולא היינו כאן." נאנחה , ונשאה את עיניה אל על.
"וכ י היכן יכולנו להיות?" תמהתי, כי מעולם לא שמעתי את הוריי מדברים על עזיבת העיר לודז'. העיר בו נולדו הם והוריהם כבר לפני מספר דורות. "בארץ ישראל, בירושלים," השיבה בקול רווי געגועים. את השם ' ירושלים ' הכרתי רק מהתפילה : 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה', שבהגדה של פסח. לא הבנתי כיצד רצתה להיות בירושלים כי אני לא ידעתי בכלל
אימא
אימא
שירושלים אמנם קיימת במציאות. "מה פתאום ירושלים?" שאלתי מופתע, " ואיזה ירוש ?" לים
"ירושלים שבארץ ישראל," השיבה ו אימא החלה לספר: "כשהיית תינוק עמדנו לעזוב את לודז' ולעלות לארץ ישראל. אבא רצה ל גור בירושלים. על כן
חיסל את כל עסקיו כאן, מכרנו הכול, את כל הרכוש שהיה לנו אז, והתכוננו
Made with FlippingBook flipbook maker