18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
הא טריות, ובקוגל החם ובלפתן ש הוגש בסוף הארוחה . תמיד הייתה זו אותה
הארוחה בדיוק. עוד אנו יושבים ונזכרים בבית אבא נכנס לבקתתנו החשוכה שמיל ושאל : " מדוע אתם יושבים בחושך? " לא הבנו את שאלתו, וכי מניין נביא אור? והשבת הרי כבר נכנ סה, ואסור להדליק אש בשבת.
אט אט שלף שמיל מכיסו שרף של עץ האורן שאס ף ביער אותו בוקר ,
אור אמתי. עמדנו
והיה לנו אור, אמנם חלש היה האור, אך
ש. א הצית ו
היה זה
כולנו נפעמים על עוז החלטתו של שמיל, הוא הוסיף: בואו נברך על השבת, ומיד הוא החל לומר את הפסוקים מספר בר אשית: " ו ויכ לו השמים והארץ וכל
צבאם ויכל אל ו הים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה." ואז הצטרפנו אליו והתחלנו בכמה זמירות לשבת שנהגנו לשיר בבית. עוד נערים ששמעו את לחש זמירותינו באו לראות מניין השירה, והצטרפו גם הם לזמיר ו ת. בקול חרישי שרנו מנגינות ענוגות כשלבותינו שטופים געגועים ודמעות. למחרת בבוקר, ביום השבת, העירונו השומרים מוקדם בבוקר כבכול ימות השבוע. קמנו לעבודה בשעה הרגילה. הייתה זו לנו הפעם הראשונה בחיינו שעבדנו וחיללנו את השבת. שוב ידעתי: אנו היהודים שונים מכולם, יום המנוחה שלנו איננו אותו היום של כולם. יום המנוחה שלנו קדוש. עבודתנו הסתיימה אותו יום בשעה אחת בצהריים כי היה זה יום המנוחה של החיילים הגרמנים שנחפזו למחנה להתכונן ליום מנוחתם שחל ביו ראשון בשבוע. בשובנו למחנה קיבלנו את ארוחתנו: מרק דליל שלא נמצא בו דבר פרט לנוזל עכור בלתי מזוהה . הייתה זו ארוחתנו האחרונה לאותו היום. מן הצהריים עד למחרת בבוקר לא קיבלנו עוד שום מזון. עד מהרה למדנו כי ביום שלא עובדים המזון מועט שבמועט. ביום ראשון לא יצאנו לעבודה, בזכות יום מנוחתם של הגרמנים זכינו גם אנו ביום של מנוחה. הקדשנו יום זה לניקוי הבקתות ולניקוי עצמנו ובגדינו .
ם
הלכלוך שדבק בנו במשך כל השבוע היה רב. מים כמעט ולא היו לנו, וסבון
Made with FlippingBook flipbook maker