18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
בכלל לא היה. גם בגדים להחלפה לא נמצאו לנו, לכן שפשפנו את בגדינו
וניסינו להסיר מהם את הלכלוך והכתמים , אך ללא הצלחה רבה. גם את הכינים שדבקו בשערנו פלינו זה מראשו של זה. ביום זה הרבינו לספר ז ה לזה על בתינו ומשפחותינו שאליהם התגעגענו מאוד. הסיפורים העלו בנו דמעות שלא יכולנו לעצור. סבלנו המשותף קירב אותנו זה לזה, חשנו כי החברים שהיו לנו עתה הם תחליף למשפחותינו שכל כך חסרו לנו. סבלנו המשותף יצר בינינו ידידות עזה שתמשך לנצח. "איננו יכולים להי שאר כל הערבים בחשיכה, ללא אור. אמר שרוליק וביקש משמיל שילמד אותו להצית אש. ראשית עליך לאסוף את שרף עץ האורן שנוטף על הגזע. "כשהייתי פעם במחנה קיץ לימדו א ו תנו כיצד להדליק אש בלא גפרורים. בלב עצי האורן מצוי חומר שומני הניתן לבעירה , אתם זוכרים איך בי ום ששי הד לקתי אש שבערה מאוד יפה? " "רעיון טוב, הערב ננסה," אמרנו. אותו יום אספנו את השרף מן העצים שעקרנו והבאנו אותו עם ערב לבקתה. לאחר ארוחת הערב של קפה דלוח, נכנסנו לבקתה , וניסינו להצית את החומר שאספנו, ואכן, החומר בער! אור למחרת בבוקר, כשיצאנו מן הבקתה כדי ללכת לעבודה, נדהמנו לראות האחד את פניו של רעהו. פנינו היו שחורים מפיח ונראינו כמנקי ארובות ממש, ובעיקר שחורים היו נחירי האף. השרף שהבערנו בבקתה העלה עשן ומכיוון שלא היו בה חלונות לא יכול היה העשן להסתנן החוצה, ואנו נעטפ נו בעשן. הסתכלנו זה בזה מופתעים אחר פרצנו בצחוק גדול: "מוטב לנו לקום שחורים בבוקר ובלבד שלא נשב בחשיכה בערב," אמרנו. החורף היה בעיצומו. יום רדף יום. בוקר אחד קשתה עלינו מאוד ההליכה ביער. שבועות אחדים כבר חלפו עלינו בעבודה מפרכת מבוקר עד ערב, ללא צהבהב קלוש הבהב בבקתה ולשמחתנו לא היה ק
]ג[
ץ.
מזון מספיק להשביע את רעבוננו וגופנו הלך ונחלש מיום ליום.
Made with FlippingBook flipbook maker