18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הוראותיהם בדיוק. הוא ידע כי בשבע עיניים הם משגיחים עלי ו, מחכים לרגע

שבו ייכשל בתפקידו. לא פעם ניצב האוזר בפני הברירה להחמיר עם הנער היהודי החולה והחבול כדי להשביע את רצון הגרמני הנועץ בו את עיניו, או לעונש חמור הרבה יותר. על כן לעיתים קרובות בחר האוזר להעניש את "הפושע" להעלים עין מן הכושל , ולא להענישו, אז אך הוא מסכן אותו ב הרהסג

בעצמו.

החורף היה בעיצומו. סבלנו מאוד מהקור. רגלינו וידינו היו קפואות תמיד.

בגדינו ונעלינו נתבלו והחורים בהם היו גדולים מן הבגד הנותר. יום אחד קיבלתי דקירה בבוהן רגלי. קוץ רעיל חדר לחור שבנעליי הקרועות ו המרופטת , הבוהן צבתה ואדמה, ולא יכולתי לדרוך על הרגל . "מה אעשה?" שאלתי את שרוליק בקול נואש בבוקר , כשקמנו לעבודה, "האלך למרפאה?" צריף היה במחנה שנקרא בשם "מרפאה" , אך תרופות ותחבושות לא היו בו מעולם. שני גרמנים ישבו בצריף, אחד שנקרא ' דוקטור ,' אף כי מעולם לא למד , רפואה וגם לא הבין במחלות. את כל הידע שלו ברפואה רכש כששימש אח בלתי מוסמך לפני המלחמה. השני היה עוזרו בשם שמידט שביצע את כל ההוראות שנתן לו הדוקטור. לשמידט הייתה סכין מ יוחדת שתמיד הייתה מזוהמת והוא א ןתלח בה ך בפצע ים . כך הבטיחו הדוקטור ועוזרו שהפצוע ימות מזיהום והרעלת הדם בתוך ימים אחדים. כל מי שחלה בחום גבוה נשאר במחנה ולא יצא לעבודה ביער, הוא היה אמור לע בוד עבודה יותר קלה אותו יום. " העבודה הקלה " הייתה נשיאת משאות כבדים, או ניקוי השירותים ועוד מיני עבודות מפרכות, עד כי מעולם לא ידענו, בהיותנו חולים, מה טוב יותר: לצאת לעבודה ביער או להישאר במחנה. "יודע מה?" הרהר שרוליק בקול, "במפקד הבוקר כשהאוזר ירשום את ה יוצאים לעבודה, ספר לו על הפצע שלך, בעל לב רחום הוא, שמא ימצא מוצא."

שאלתי.