18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"מה???" פרצה קריאת תדהמה רמה מגרוננו. "האם אתה בטוח בכך?" שאל

שרצה לערער את בטחונו בדבר. "אני מכיר את המעיל, אני זוכר את הכפתורים הנוצצים שכל כך אהבתי להסתכל בהם ולמשש א ותם בידי. אני זוכר שפעם אמרתי לאבא שלכשיתבלה המעיל יתפרו את הכפתורים על מעיל שלי. והנה גם התיקון שעשתה אימא במעיל," הוסיף שימק כדי לאמת את דבריו, והוסיף: "אני זוכר כיצד נתקל אבא , במסמר כשהמעיל היה עדיין חדש, והצטער צער גדול על הקרע, ואימא אמרה "לו כפרה על המעיל, אולי הקרע הז ה יביא לנו מזל. " תמיד חלמתי שיום יבוא ואקבל מאבא את המעיל עם הכפתור ים הנוצצים, והנה חלומי התגשם, הזה היום קיבלתי את מעילו של אבא ". שימק סיים את דבריו במין לעג על כי זכה ב מעיל עם הכפתורים הנוצצים בצורה כ ל כך אכזרית. הוא אסף את המעיל בשתי ידיו, אימצו אל ליבו, טמן את יפנ ו במעיל , ופרץ שוב בבכי מר. הוא הבין מה פירוש הדבר שמעילו של אבא ניתן לו על ידי הגרמנים. "לא יאמן כי יסו פר," לחשנו זה לזה נרעשים, גם אנו הבנו כי הייתה זו דרישת שלום לשימק מאביו. "היכן אבא וכיצד הגיע המעיל לידי הגרמנים?" שאל שימק בקו ל רועד מבכי , כי לא רצה להאמין במה שכולנו ניחשנו, איש אך מאתנו לא העז לאשר את הניחוש. את שימק הכרתי בז'שוב כשהייתי שם בשנה שלאחר גירושנו מלודז', אך אז עדיין לא היינו מיודדים, אולם כאן , רחוק מבתינו וממשפחותינו נרקמה בינינו ידידות עזה. למדתי להכיר את שי מק בעל הלב הרחום ואהבתי אותו מאוד. ובלבי הרהרתי: אולי הגורל הבלתי ידוע של אביו הוא גם גורלם של בני

רוליק ש

משפחותינו אנו . של אבא, של ברוניה ושל נחמה. אולי המ עיל בא לבשר לכולנו את הבשורה המר ה על בני משפחותינו, בשורה שאיננו רוצים לשמוע או

להשמיע בקול.