18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הוחלט שמחר , כשנחזור מהעבודה, נתכנס כאן כולנו יחד, נאכל את ת וחי פ

האדמה, ונברך את חג ח י רותנו. נשיר את התפילות שאנו זוכרים מן ההגדה, "כל אחד ישיר את מה שהוא זוכר," אמר תולק. "לא חשוב מה וכמה, ואפילו סדר התפילות אינו חשוב,העיקר הכוונה, "כאן בשבי, בעבדות, נשיר שירי חירות!" אמרתי במרירות מהולה בלגלוג. "אולי תעמוד לנו תפילתנו ונזכה לגאולה?" הוסיף שימק. כשחזרנו ל מחרת בערב מהעבודה התכנסנו בבקתה. כל אחד ואחד השתדל לשפר את מראהו לכבוד המאורע. העברנו את אצבעות ידינו בתוך שערותינו כבמסרק כדי ליישרן ו לסדרן. יישרנו ומתחנו את בגדינו הקרועים והבלויים,

והתיישבנו על הדרגש זה בצד זה. על אף העוני והדלות ,

ו אפפה א תנו הרגשה מיוחדת, כאילו אנו יותר יפים ,

ובאמת יותר חגיגיים. מצב הרוח היה מרומם. "מי יתחיל?" שאל שימק, ואני אמרתי מיד:

"שרוליק התחל אתה, הן תמיד ידעת לשיר יפה." "כן, כן, שרוליק, אתה תנ הל את הסדר," קראו כולם פה אחד. ה גשתי לשרוליק את הסידור שהיה עמדי, אך שרוליק אמר: "בסידור א ין הגדה לפסח, אלה רק תפילות לימי השבוע ", התחלנו לשיר את שירי הפסח לפי הזיכרונות שהביא כל אחד מבית אביו, כשהגענו לארבע הקושיות התחלתי אני, שהייתי הצעיר בחבורה, לשיר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" כשסיימתי לשאול את הקושיה הראשונה , בטרם החלו האחרים לענות עליה, פרצתי בבכי ,מר וכל גופי החל לרטוט. כל כך שונה היה הלילה הזה במחנה העבודה מכל לילות ה סדר שידענו עד כה, לילות הסדר המפוארים בבית אבא ואימא, עם

הסעודה המפוארת, ו לא הייתה תשובה ללילה הזה בהגדה. הגעגועים למשפחה התעוררו ש

בנו, הלכו וגברו , ויגון קודר עטף את כולנו.

כל חבריי שראו אותי בוכה, פרצו גם הם בבכי זה אחר זה, כל אחד מאתנו נזכר בבית אבי ו ובליל הסדר שנהגו בביתו בשנים שלפני המלחמה, הם נזכרו בבני

המשפחה שמהם לא שמע ו מזה זמן רב , ולא ידע ו מה עלה בגורלם, הגעגועים