18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
החלטתי לנסות את מזלי ולהציל את נפשותינו. פניתי אל ראש הכפר הגבוה
והשמן, שאותות המלחמה כלל לא ניכרו בפניו העגולים והוורודים או בבגדיו המהודרים ואמרתי: "לנו כבר לא משנה מה יקרה אותנו, נותרנו ללא בית, ללא משפחה, אין לנו אף אחד. אתה יכול להמיתנו, איננו יראים את המוות. אך זכור שנולדנו כאן, דמנו יידרש ממך." זכר לייבל מינצ ברג שנש א נאום גבורה בסים הפולני, צץ ועלה במוחי, וחשתי לפתע אמיץ וגיבור על אף מראי העלוב. איצ'ה פקח את עיניו לרווחה , וגם פער את פיו בתדהמה גדולה לשמע דבריי המאיימים . נראה שגם ראש הכפר לא פילל לשמוע מפי דברים כאלה, הו א הסתכל בשנינו , כה רזים ועלובים היינו, ודמעה נש רה מעינו והתגלגלה על לחיו מטה, לאחר רגע של דומייה אמר: "ברחו מכאן! הסתלקו מהר! " ולא יסף. עוד בטרם סיי ם ראש הכפר את דבריו , ואנו זינקנו כחץ מקשת ונעלמנו מפניו. איש מחברי הוועד שנכחו באירוע לא זז ממקומו , ולא ניסה ל עצור בעדנו מלהמלט . רצנו כל עוד נפשנו בקרבנו, יצאנו אל מחוץ לכפר, אל עבר הגבעה שבאופק, שעליה צמחה חורשת עצים. שם, מתחת לעצים צנחנו ארצה תשושים מתלאות היום , ותרדמה עמוקה נפלה עלינו. כשהתעוררנו משנתנו העמוקה עמדה כבר השמש בפאתי המערב, והערב החל לרדת על הארץ. "בוא נשוב למחנה," אמר איצ'ה, "אם יחפשו אחרינו ולא ימצאונו, רע ומר יהא סופנו." "לא נוכל לשוב ביד יי ם ריקות," השבתי, "הלא לשם כך יצאנו והסתכנו בכל תלאות היום. אנחנו קרובים לבתי החקלאים, ננסה שוב לבקשם מעט בפולין, פולין היא גם מולדתנו, המלחמה תסתיים יום אחד ואז ,
." אוכל "אבל איש לא ירצה לתת לנו דבר," אמר איצ'ה.
"ננסה," השבתי, "אולי יש בהם לב, הן בכל זאת שלחונו לחופשי על אף פקודת הקצין הגרמני."
Made with FlippingBook flipbook maker