18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
ממני, אין לי עוד על מי לסמוך. נעשיתי אדיש לכל אשר קרה סביבי. שום סכנה
כבר לא הרתיעה אותי, כל אשר עלה במוחי ביצעתי ללא שיקולים מרובים וללא היסוסים.
ו כי אני מבקש למות, ולכן אני מסכן את עצמי בכל
, חבריי תולק ו חש , איצ'ה
האלה, כדי
מיני מעשי שטות. הם ניסו בכל כוחם להניא אותי ממעשי שטות ה
א שלא סכן את חי י. שעות רבות דיברו על לבי , ואמרו כי גם הם נותרו לבדם ועתה , בעולם , אנו הנערים , הננו משפחה אחת לטוב ולרע. "אולי אם אמות יהיה לי יותר טוב," אמרתי. "אולי אפגש עם כל יקיריי , שכבר שם בעולם האמת, ואולי בכלל ,שם בעולם הבא , טוב יותר מאשר בעולמנו הזה." נזכרתי בדבר חכמינו שאמרו כי העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, וכי צריך אדם להתקין עצמו בפרוזדור לפני שייכנס לטרקלין, כשהכוונה ל"ט רקלין" היא לעולם הבא, כלומר שכל חיינו בעולם הזה הם רק הכנה לחיים של ממש , שהם בעולם הבא, הם הפרוזדור שמובילנו אל העולם האמיתי. ומניין לנו שלא כך הוא הדבר? אף אחד עדיין לא היה שם, ולא חזר משם על מנת לספר לנו . אולי כל חששנו מפני המוות הוא פחד שווא , וכל א בלנו על המתים הוא אבל שווא , כי אלה ש שם, בעולם הבא , אולי מאוד שמחים
ומאושרים בשעה שאנו כאן מתאבלים עליהם ולבנו נשבר בקרבנו חינם.
]ט[
כמעט בכל לילה חמקתי מהמחנה והלכתי להסתובב בכפרים שבסביבה
לבקש מזון. לא אביתי לשמוע לאזהרות חבריי שאמרו: "חדל לך מן הבריחות המרובות, אתה מגזים מוישל'ה. לבסוף ת י תפש. " מזלי האיר לי תמיד פניו , וחזרתי בשלום. הדבר היה לפלא ב עיני חבריי, כי לעתים קרובות נתפשו נערים שניסו את מזלם בבריחה , וכבר בפעם הראשונה נתפ שו ומצאו את מותם, ואילו
אני, שהייתי אלוף הבריחות והשתוקקתי למות, ל א נתפשתי.
Made with FlippingBook flipbook maker