18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
"אברח ליער , ואולי אצטרף ללוחמים הפרטיזנים."
"ואיפה בדיוק נמצאים הפרטיזנים אתה יודע? ואם לא תמצא אותם מה תעשה אז ? ואם כן תמצא אותם, מי אמר לך שהם ירצו לצרף אותך לחבורתם?
ומה יהיה אם תחלה בדרך – מי יגיש לך אז עזרה? לא תוכל להסתובב לבדך ביער בקור העז הזה." הוויכוח עם איצ'ה נועד לשכנע אותו כי אין טעם בבריחה שאין עמה סיכוי, ובנוסף לכך , לא רציתי לאבד את ידידי הטוב האחרון שעוד נותר לי במחנה. מילות השכנוע שלי נשמעו באוזניי כאילו שרוליק הוא זה הדובר מתוך גרוני. אופן שיחתי עם איצ'ה הזכיר לי כיצד היה שר וליק מזהיר אותי תמיד מפני בריחה וסכנה. "החלטתי לברוח, אני רק מחכה לשעת הכושר." השיב איצ'ה בפסקנות שאין אחריה עוררין, כמי שאינו רוצה עוד להמשיך ולדון בנושא שלגביו היה כבר מוחלט סופית . "אני מקווה שלפני שתברח תשקול היטב את מעשיך," סיימתי גם אני את ויכוחי עמו. צעדנו דוממים דקות ארוכות ואז פתחנו שוב בשיחה שהתחילה על עניין כל שהוא אך הסתיימה באותו ויכוח. כל שיחה שהתחלנו לדון בה הובילה בסופו של דבר אל אותו ויכוח שלא רצינו בו, כי איש מאתנו לא רצה לריב עם
החבר הטוב שלו. לבסוף דממה השתררה בינינו, צעדנו שוב בשקט ורק קול צעדינו השוקעים בשלג נשמעו כשהם ואמים ת את הל מו ת לבנו. הצעדים המדודים בשלג אפשרו לנו שהות של הרהורים על מצבנו.
שעות רבות צעדנו בסופת השלג עד אשר, לעת ערב, ראינו מרחוק כפר קטן שבתיו המעטים פזורים היו על פני גבעה. הכפר הקטן היה מרוחק מכל יישוב מסביב. בתיו של הכפר הקטן היו עשויים מגזעי עצים , וגגותי הם המשופעים עשויים שכבת קש עבה לשמירת חום הבית בקור. ואף על פי שהחלונות והדלתות היו מוגפים, העשן שהיתמר מהארובות שעל הגגות לימד כי אנשים נמצאים בתוך הבתים , וטוב להם , וחם להם. היה זה באמת כפר נידח ומרוחק
יישוב.
מכל
Made with FlippingBook flipbook maker