18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"אני מקווה שהגרמנים לא טרחו להגיע עד כאן, " אמרתי.

"וכי מה יש לה ם לעשות בכפר קטן ונידח זה?" שאל - השיב, איצ'ה. ואמנם כך היה באמת. תושבי הכפר ידעו על המלחמה המתנהלת בעולם , וכי אנשים רבים סובלים, אך כל זאת הם ידעו מפי השמועות בלבד, בעיניהם שלהם הם לא ראו אף גרמני. ולא זכו לראות באכזריותם. בחרנו באחד הבתים שאור מנורה קלוש בקע מחלונו. דפקנו חרש בדלת , בשל ניסיוננו המר רצינו להסתיר את בואנו מעיני השכנים. הדלת נפתחה , ואישה , בשנות השלושים שלה , עמדה בפתח. כשראתה אותנו , כמעט התעלפה מרוב תדהמה למראנו: שני נערים קרועים, מלוכלכים ומזי רעב, המשרכים דרכם בסופת של ג בשעת ערב קרה וחשוכה. "אוי! אוי!" השמיעה האישה קול צעקה חלושה , אך לאחר דקה קצרה התאוששה, ובטרם שאלה מי אנו ומה אנו , ומה אנו מבקשים אמרה: "ראשית, היכנסו הביתה." ומיד נעלה את הדלת מפני הרוח והקור שחדרו קמעה לדירה, ואולי גם מפני עין רעה שתראה אותה מכניסה או תנו לתוך ביתה. "שבו ונוחו לכם בשקט," אמרה ונזדרזה לשפות מים על האש. "אני מתאר לעצמי כיצד אני נראים," לחשתי לאיצ'ה , על פי מראנו המלוכלך והמוזנח הסיקה, כנראה, כי מזה זמן רב לא ראינו מים וסבון. אחר מיהרה וקלפה תפוחי אדמה, הכניסה אותם לתוך סיר גדול ושמה את הסי ר על הכירה. גופנו הכחוש העיד כאלף עדים כי מזי רעב אנחנו. אש אדמדמה בערה באח , והפיצה חום נעים בכל הבית. הבטנו זה על זה בעיניים שואלות, לא הבנו מה לאישה הזרה הזו שהיא כל כך טורחת ומשתדלת בשבילנו המלוכלכים והמוזנחים. היא יצקה לתוך חבית עץ גדולה מים חמים לרחצ ה, אחר הרחצה הגישה לנו על השולחן קערה גדולה של תפוחי אדמה מהבילים, נתנה לנו צלחות וכלי אוכל והזמינה אותנו לש ולחן לאכול. "למעלה משנה שלא ישבנו ליד שולחן לאכול מתוך צלחת עם סכין ומזלג,"

סיפרנו לה.