18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

האישה הסתכלה בנו, לא דיברה ולא שאלה דבר, אך בעיניה נשקפו הצע ר

והרחמים. אנו ישבנו שלווים ליד השולחן ואכלנו בנחת ללא חשש מפני מכת רובה פתאומית שתנחת על ראשנו מאי שם , או מצליפת שוט פתאומית שתשרוק תחילה באוויר ותחריש את האוזניים בטרם תנחת על הראש או על הגב. רוגע נעים וחמימות שכאלה לא חשנו כבר ימים רבים מאוד. אכלנו ת מקער תפוחי האדמה ככל אוות נפשנו, ואיש לא עצר בנו מלקחת עוד, ואי ש לא האיץ בנו לסיים מהר את הארוחה. "בני כמה אתם?" שאלה האישה לאחר ששבענו וסיימנו לאכול, " מה התאריך היום?" שאלנו שנינו כאחד, כי לא זכרנו עוד תאריכים. כל ימינו היו דומים כל כך זה לזה , עד אשר חשבון ה ימים נשכח מלבנו כליל, ועמו נשכחו גם ימי חג ומועד. לא היה עוד עם מי לחגוג ועם מי לחלק את השמחה והעצב. ימים רבים עברו עלינו בלי שנחוש שמחה או עצב או כל רגש אחר, היינו נטולי רגשות, אפתיים שלא אכפת להם דבר, דבר אינו מרגש אותם עוד. "אני בן 15 !" אמרתי, ותוך כדי חישוב קראתי בקול שנית: "היום, היום בדיוק אני בן 15 !" בתחילה התלהבתי, אך אט לאט הלכה התלהבותי ודעכה, עיניי נתמלאו דמעות. "יום הולדתי היום, ואני עצוב ובוכה, אני בוכה כי אין איש עמי ממשפחתי לחגוג עמי ". דממה השתררה בחדר לרגעים אחדים , ואז שאל איצ'ה כמתוך הזיה: "האם כל זה אמת או חלום, כל מה שקורה אתנו עתה?" "אמת שהיא חלום, חלום רע, חלום ביעותים , " הוספתי הסבר לדבריי. "אני בן 16 בערך," השיב איצ'ה שלא נראה כגילו. לשמע גילו של איצ'ה החלתי לחשב בן כמה אני,

"תוכלו להישאר עמי אם אך תרצו," הציעה לנו האישה. "ל הישאר??" ש אלנו בתמיהה לא ש ו כאיל ,

מענו היטב את דבריה.

"לשם מה לך אותנו?" שאל איצ'ה ובלבו התעורר חשד שמא היא זוממת משהו. ראתה האישה כי אנו חשדנים והחלה לספר לנו מקורותיה על מנת

להרגיענו.