מכתבים ממלחמת יום כיפור, עמוס רוזנטל
אחת הבעיות באותו קרב היה בטיווח אל המטרות. השריון הסודי התקדם, ולכן הטווח אליהם הלך והתקצר. התותחים היו צריכים לירות כל פעם בהגבהה נמוכה יותר, והיה חשש מהמטרות, דהרנו לצומת ווסט. ישראל גימפל הרס"ל של סוללה א' נשאר בשטח כדי לאסוף את התרמילים, בזמן שהסוללות דילגו. בשטח היו נפילות של פגזי טנקים שנורו אל מעבר לרכס. התותחנים לא שיערו שבזמן שירינו מעבר לרכס, קהלני וחייליו קיימו קרב נואש מול מאות טנקים סורים. כיוון שהאזנתי לקשר של השריון, הייתי מודע לקרב שהתרחש מעבר לרכס, ועל כן דאגתי שלא נפרוס בצומת ולא נהווה בכך מטרה לאש נ"ס. בזמן שנסעתי לכיוון הצומת עם הנ.נ. של המודדים, ראיתי אבק מכיוון האזור שבין החרמונית להר בראון וחששתי שאלו טנקים סורים הפורצים לכיווננו. בנוסף הבחנתי בשטח בג'יפים עם תול"רים בין הסלעים, הבולדרים והעצים וחששתי שאולי נצטרך לדלג לאחור למרגלותהרמה. בשל כך קבעתי לגדוד עמדהעל הכבישלכיוון גונן, כקילומטר מערבה לצומת ווסט. כאשר סיימתי לחשב את הקואורדינטות של שלושת הסוללות, הגיע המג"ד. "למה פרסתאתהגדוד קילומטר מהצומת." הוא כעס, אך כיוון שהיה כבר מאוחר לשנות, נשארנו שם. אחר הצהריים הגדוד סייע לחטיבת גולני, שניסתה לכבוש בחזרה את מוצב החרמון (ללא הצלחה) בירי לכיוון ההר. סורים. הם 19 בעודי עומד ומתווכח עם הג'ינג'י על העמדה, כרגיל, הופיעו בשמיים מכיוון מערב שני מטוסי מיג היו בעיצומו של קרב אווירי עם שני מטוסי מיראז' שלנו. המטוסים הסורים הטילו פצצות. ממקומי על הקרקע ראיתי כיצד הפצצות הולכות ומתקרבות אליי יותר ויותר. הן נראו כביצים הולכות וגדלות. הפצצות נפלו במורד הגבעה עליה עמדתי ושאותה מדדתי. רצתי לכיוון המג"ד. בידים החזקתי מצפן ותיק מפות פתוח. תוך כדי ריצה נתקלתי באבן והשתטחתי על הקרקע. מהמכה איבדתי ת ההכרה למשך כמה שניות וגם שברתי את האף. יוסי מולכו חבש אותי עם אגד מדבק רחב מתוך ערכה של 'אל על'. באותו זמן בדיוק, בצד השני, במרכז צומת ווסט, חנההקומנדקרשל הסמג"דשהוביל אתהגדוד לעמדות. מטוסי המיראז' הטילו את מיכלי הדלק הנתיקים שלהם, ואחד פגע ממש ליד הנ.נ. של הסמג"ד וליד זחל נוסף שעמד לידו. כל מי שעמד שם התכסה בשכבה של בוץ ואבק מהדלק. אברהם בן דוד שהיה באירוע זה עם הסמג"ד, ניצל בפעם השניה באותו היום. "עשרים שנה אני משרת בצה"ל. עד היום לא קרה לי כלום, והיום ניצלתי פעמיים." הוא אמר אחר כך. וזה אכן היה יום קשה לכולנו. בערב מוטקה וברנדייס פינו אותי לבית החולים בצפת. במיון קיבל אותי רופא בדרגת רס"ן. חבשו אותי ורצו לשלוח אותי לבית החולים רמב"ם בחיפה לניתוח, אך אני ביקשתי לחזור לגדוד. "אין מניעה." אמר הרופא, "אבל תהיה חייב לעבור את הניתוח תוך שבוע. מעבר לכך, אם תחכה העצם תתאחה וזה לא טוב." צלצלתי הביתה. עדינה שאלה מה שלומי. "יש לי יום חופשי, נסעתי לצפת." עניתי לה וביקשתי שתמסור למשפחה, שלמיטב
14
Made with FlippingBook Learn more on our blog