עמוס ירקוני / דני דור
109 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
להישאר בבית, אבל מאז התחלתי לפחד. הבנתי מה הוא עושה ואיפה הוא משרת ובכל פעם שהוא לא הגיע הביתה – פחדתי. הפציעה לא הגבילה אותו. הוא המשיך לעשות דברים בבית. לעבוד בחצר, להכין ביצת עין ואפילו לשרוך לבד את הנעליים הצבאיות. "היה עוד מקרה שעמוס לא חזר בערב הביתה. ישבתי לבד בבית ודאגתי מאוד. אמרתי לבת הקטנה שהנה, עכשיו נישאר לבד ולא יהיה לנו יותר אבא. לא ישנתי כל הלילה. בשלוש לפנות בוקר עליתי לשכנים שמעלי. הם הרגיעו אותי ואמרו שלא צריך לדאוג. הכול יהיה בסדר. הם יצאו עכשיו לסיור ועמוס בסדר. כולם בשכונה היו אנשי צבא וידעו כל מה שקורה. "ערב אחר עמוס הגיע הביתה, נכנס למקלחת ופתאום צלצל הטלפון. 'אני חוזר לצבא', הוא אמר לי. למחרת בבוקר התקשרו והודיעו לי שעמוס בבית החולים. היה קרב עם מסתננים שנכנסו לשטח שלנו והוא נפצע. הפציעה הזאת הייתה יותר קשה. הוא היה כמה חודשים בשיקום, אבל אחר כך חזר לצבא".
■ ■ ■ "עמוס התייחס לתותבת שלו כמו שהתייחס לנשק", סיפר אחד הלוחמים. "בכל רגע פנוי שהיה לו במשרד הוא פירק אותה וניקה אותה במברשת בדיוק כמו שמנקים נשק, ללא לכלוך, בלי אבק או פירורים מיותרים". אליעזר רם: "העובדה שחסרה לו יד ושהוא יוצא לסיורים ולמארבים עם התותבת לא שינתה אצלו דבר. האומץ והרצון להיות תמיד קדימה, להסתער, נשארו כשהיו. עמוס נותר אמיץ בצורה בלתי רגילה, על גבול הטירוף. לא פחד משום דבר. זכור לי שפעם כמעט הרגתי אותו. סיור גילה בעשר בלילה עקבות חדירה. כל
Made with FlippingBook flipbook maker