עמוס ירקוני / דני דור

דני דור

עמוס ירקוני עבד אל מג'יד ח'דר - מאוהלי קדר למפקדה המיתולוגי של סיירת שקד

עמוס ירקוני מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו דני דור

עריכה לשונית: רתם כסלו עיצוב: סטודיו שוקי דוכובני הדפסה: גאלה פרינט

המערכת עשתה ככל יכולתה על מנת לאתר את בעלי הזכויות של כל החומר (לרבות צילומים) שנלקח ממקורות חיצוניים. אנו מתנצלים על כל השמטה או טעות, ואם יובאו לידיעתנו, נפעל לתקנן במהדורות הבאות. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחבר.

2024 נדפס בישראל

דני דור

עמוס ירקוני מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

תוכן העניינים 7 ״תודה לך, אבא, על האדם הנועז ופורץ הגבולות שהיית״....... "היה גאה להיות ישראלי, גאה במדיו ובתפקיד, 10 אך גאה לא פחות במוצאו הערבי"..................................... 12 סוד הקסם..................................................................... 15 בין נהלל לזרזיר............................................................. 22 מהכנופיות להגנה.......................................................... 29 מעבד אל מג'יד ח'דר – לעמוס ירקוני................................ 41 שקד - שומרי קו דרום, או שירות קומנדו דרום.................... 47 יש בפיקוד הדרום קצין בדואי שחושב אחרת....................... 58 מהאמריקאים למדו לטשטש צירים.................................... 75 קיבוצניק? יודע לנגן באקורדיון? התקבלת.......................... 92 שש שנים סגן, שש שנים מפקד......................................... 104 מרדף בביצת חמאמה: עמוס מאבד יד................................. 111 עמוס מקבל את הפיקוד................................................... 120 הפציעה השנייה: עמוס יורה ביד אחת ומסתער..................... 123 מכנופיה לצבא.............................................................. 132 מלחמת ששת הימים - הפיקוד עובר לפואד........................ 139 המושל הצבאי של מרכז סיני – מים לבדואים...................... 143 בתווך: בין המדינה לבין הבדואים בנגב.............................. 153 "המדינה לא בסדר. היא לא מתנהגת יפה לבדואים"............... 159 "כזה מפקד הייתי רוצה שיהיה לי".................................... 171 לא המרדפים ולא הכדורים: הסרטן הכריע את עמוס ירקוני.... 176 זה סוד הקסם................................................................

״תודה לך אבא, על האדם הנועז ופורץ הגבולות שהיית״

בבואי לכתוב את ההקדמה, נפל דבר בישראל. אחרי מאורעות שבעה באוקטובר, המדינה אינה אותה המדינה ואנחנו איננו מי שהיינו. סיפור חייו של אבא שלי רחוק מאוד בהיסטוריה, אך נראה קרוב מאי פעם ואף רלוונטי. מחשבותי נדדו בימים אלה למאורעות הטבח ויכולתי לחוש את מה שעבר על 1947 בבתי הזיקוק בחיפה בדצמבר אבא שלי באותם הימים. גם הוא לא נשאר אותו האדם לאחריהם. ימים קשים עוברים על ארצנו ובתקופה זאת, מתחלפת התקווה בזעם, ואחריו שוב עולות המחשבות כי בשוך הקרבות והמלחמות תבוא תקופה חדשה שאולי תביא תקווה אחרת. לא תקווה של תמימות, אלא תקווה שתיוולד מתוך הבנת המציאות החדשה ואולי תהיה צנועה יותר. אבא שלי האמין בזכותו של העם היהודי לחיות בארצו, ובאותה הנשימה האמין, כי יושבי האדמה הזאת יש זכות לחיים, לצדק, לכבוד ולשוויון ואף אמר זאת בקול ופעל למען הגשת חזונו. לא הייתה בעיניו סתירה בין שתי אמונות אלה ומעשיו מעידים על כך.

■ ■ ■

7

כאן המקום להודות לקבוצת אנשים ישרי דרך ומחשבה שמתייצבים כל שנה בפברואר זה עשרות שנים סביב קברו של אבא בקריית שאול. בכל שנה הם חוזרים ומדברים על אבא, מפקדם הנערץ, על אהבתם אליו ועל כך שהוא אחת הדמויות שעיצבו את חייהם והשפיעו עליהם יותר מכול, גם במרחק הזמן. תודה לכם יהודה מלמד, אמציה חן (פאצי), צביקה גן, דני אנקר, שלומי גרונר, יריב גרשוני, נדב ממלוק, אמנון שילוני, עמיר דדה ועוד רבים אחרים. תודה לכם על הזמן ועל שהאמנתם בחשיבות הספר. תודה גדולה לעאמר אבו מעמר, ראש מועצת שגב שלום וידיד אמת, על תרומתו הרבה להוצאת הספר. תודה אישית לאורי שטיין ידידי, שליווה אותי במסע הזה וידע לתת עצה חכמה. תודה לדני הכותב על הרגישות ועל כך שהשכיל להפריד את החוטים ולארוג אותם למארג מושלם כפי שמופיע בספר. תודה לג'ורג'ט, אמי היקרה והאהובה, שעמדה כל השנים מאחורי אבא והשכילה לשמור על קשר חם עם חבורת חייליו וחבריו. כאן ראוי כי נזכור לעד את אלה שאינם עוד איתנו ושלהם חלק בהתהוות הספר. את גרשון וילן האהוב שהוביל את החזון להוציא ספר ודחק בנו להשלים את המשימה. גרשון עזב אותנו במעלה הדרך. הוא הספיק לקרוא את הטיוטה הראשונה אך לא זכה להחזיק את הספר בידיו. באוזני עדיין מהדהד קולו המחוספס והרם כשדיבר על חשיבות הספר ועל אהבתו לאבא. גרשון נפטר . 2023 בביתו בקיבוצו נגבה בינואר נזכור את אריה אוזן, איש נעים הליכות ששימש כקב"ט המועצה המקומית שגב שלום ואשר במהלך הכנת הספר שפך אור על פעילותו של אבא במשרד השיכון ועל השותפות ביניהם בעבודה. שניהם האמינו ששני העמים יכולים לחיות כאן זה לצד זה. שניהם חתרו לממש את האמונה המשותפת. בבוקר שבת שבעה באוקטובר יצא אריה לחוף זיקים, לדוג עם בנו אלי הוא נרצח בידי מחבלי חמאס שהגיעו מהים ולא שאלו לדעותיו ולאמונותיו.

8

בתו של אריה, יהודית, מנהלת את המוזיאון ואתר ההנצחה של חטיבת גבעתי במצודת יואב, שם יש חדר זיכרון והנצחה לסיירת

שקד ולמפקדה, עבד אל מג'יד ח'דר. עוד סגירת מעגל כואבת ומדממת.

תודה לך, אבא, על האדם הנועז ופורץ הגבולות שהיית. לא היית אבא שגרתי, היית אחר, מרתק, נערץ. היית כמגדלור לכל מי שפגש אותך. דהרנו איתך ברחבי ארץ הנגב וסיני. ניסית ללמד אותנו את משמעות הטבע ואהבת האדם. הערצנו אותך. לא הרבית במילים אך היית מלא במעשים. מקווה שהספר והסיפור ייתנו תקווה שאפשר גם אחרת.

אמירה ח'דר 2024

9

"היה גאה להיות ישראלי, גאה במדיו ובתפקיד, אך גאה לא פחות במוצאו הערבי" מתוך איגרת אישית ששלח הנשיא חיים הרצוג למשפחתו של 14.3.1991 עמוס ירקוני, את סא"ל עמוס ירקוני, או בשם שניתן לו ביום הולדתו, עבד אל מג'יד ח'דר, הכרתי לראשונה בעת ששירת תחת פיקודי בפיקוד דרום. זכיתי אז להיוודע אל קצין בדואי ישראלי נועז וגאה. גאה במדיו ובתפקיד רב־האחריות של הפיקוד על סיירת שקד – יחידה שעל מעלליה וגבורתה עוד יספרו דפי ההיסטוריה הצבאית – גאה בהיותו ישראלי אך גאה לא פחות במוצאו הערבי ובהשתייכותו לעדה הבדואית. כמפקד סיירת שקד, טבע כבר בימיה הראשונים ערכים, מושגים, התנהגות ויכולת ביצועית אשר נגזרו מאישיותו ומהמסורת הבדואית העשירה שהביא עמו מבית הוריו ומשבטו. עמוס היה איש המרחבים הפתוחים שאינם יודעים גבולות, תרתי משמע. הוא היה איש רעים להתרועע על ספל קפה מהביל לצד המדורה שבדרך. הוא הביא עמו נועזות ודבקות במטרה תוך שילוב של רוח חברית עם מנהיגות. הוא היה – כפי שכל מפקד

10

בצה"ל צריך להיות – החייל הטוב ביותר ביחידה. מפקד שלא הדרגות הן המעניקות תוקף לפקודותיו, אלא האמון הבלתי מוגבל של פקודיו ומפקדיו – הוא אשר הפך אותו לראשון בין שווים. אבל עבד אל מג'יד ח'דר באישיותו ובתפקידים שמילא ביטא גם פן אחר והוא הדילמה הקשה, ההתחבטות ואולי הייסורים העוברים על בן הארץ הזאת שהוא גם בן לגזע הערבי הגאה, בן לתרבות ולמסורת המפוארת של יושבי אוהלי קדר. כביכול ולכאורה קיימת סתירה בין קצין ענוד דרגות של צבא הגנה לישראל, קצין מצטיין שזכה לאות העוז, לצל"שים ומאוחר יותר לאות הנשיא למתנדב, שהוא אות יוקרתי הניתן למתי מעט – ובין היותו ערבי מוסלמי הנאלץ בכורח הנסיבות להלחם בבני עמו. בערבים, בפדאיונים, במסתננים בצדו זה של הגבול ובצדו האחר. אלה שהכירו את עמוס יודעים אל נכון עד כמה נקרעה נפשו, עד כמה השתוקק שאחת ולתמיד תיערך "סולחה" בין שני העמים, שני בני הדודים אשר ההיסטוריה היתלה בהם באכזריותה. כאשר ראיתי את ארונו העטוף בדגל הלאום נישא על כתפי שישה קצינים נושאי דרגות תת־אלוף כאשר סביבם קהל רב, ובו חובשי כאפיות ולצדם בני קיבוצים ומושבים, קצינים וחיילים בשירות פעיל ובדימוס, וכאשר האזנתי לפאטווה של השייח' המוסלמי על קברו הפתוח – חשבתי עד מתי תימשך הטרגדיה האיומה ביחסי יעקב ועשיו. עבד אל מג'יד ח'דר, סא"ל עמוס ירקוני, אנו חבריך ננצור בלבנו את זכרך, את החברות שנרקמה בדם, ונקווה ונייחל לשלום ולחיים משותפים עם שכנינו. זהו החלום של האומה הזאת שהיה גם חלומך האישי.

11

סוד הקסם אחת לשנה, בפברואר, הם מגיעים לכאן מכל הארץ. מקיבוצי הצפון והמרכז וממושבי הדרום. עשרות מהם מצטופפים סביב חלקת הקבר שבבית הקברות הצבאי קריית שאול. רובם כבר אינם ואף מבוגרים יותר. יהודה ומיקי, פאצי, 80 צעירים. נושקים ל־ גרשון ודני, ישי ושלומי, אלי, שאול, שייקה וקובי ועוד ועוד. הם מגיעים לאזכרה למפקדם עמוס ירקוני, הוא עבד אל מג'יד . מפגש חברים 60 ח'דר, מפקדה הנערץ של סיירת שקד בשנות ה־ שמתקיים כל שנה זה יותר משלושה עשורים. כולם מכירים את כולם. הם היו מיטב הנוער כשהתקבצו סביבו ויחד חסמו את גבולות המדינה הפרוצים. כולם היו שם לצדו על הקומנדקרים, במרדפים בוואדיות, במארבים בלילות, לא אחת תחת אש. הלכו אחרי המפקד בביטחון מלא. שתו בצימאון את הסבריו. למדו מפיו פרקים בתורת הגששות, המזוהה איתו. הם מדברים על עמוס, מספרים על עמוס, נזכרים בעמוס, נותנים כבוד לעמוס, מתווכחים מה עמוס היה אומר אם היה חי היום. מה היה אומר על מה שקורה עם הבדואים, על מה שקורה במדינה. לבסוף הם נפרדים זה מזה ומבטיחים להיפגש כאן שוב בשנה הבאה לא חסרו לוחמים ומפקדים ידועים, 60 וה־ 50 בצה"ל של שנות ה־ טוראים כמו גם אלופים אמיצים, נועזים, פורצי דרך וכריזמטיים, שהובילו לוחמים בשדה הקרב. על המלחמות, על הפעולות ועל

12

13 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

המבצעים שהנהיגו מסופר במורשת הקרב של צבא הגנה לישראל. חלקם כבר אינם בחיים, וגופותיהם טמונות בחלקות הצבאיות בבתי העלמין ברחבי המדינה שעל גבולותיה הגנו. פקודיהם של כל המפקדים הללו זוכרים אותם ומרבים לספר על עלילות הגבורה שלהם. אבל מפגש לוחמים ומפקדים כמו זה שעמוס ירקוני זוכה לו בכל שנה ליד הקבר - לא רואים ליד קבריהם. ■ ■ ■ מה היה סוד קסמו של האיש שנולד באוהלי השבט הבדואי אלמזאריב בעמק יזרעאל, לא רחוק מנהלל? מה היה סוד קסמו של עבד אל מג'יד ח'דר, בדואי מוסלמי, שבצעירותו היה חבר נועז בכנופיות והתנכל לא אחת לשכניו היהודים, עד שהחליט לחצות את הקווים והיה לבדואי הראשון שהתקבל לקורס קצינים בצה"ל וסיים אותו בהצלחה? מה היה סוד קסמו של הקצין הצנוע, נמוך הקומה, שלא הבליט את עצמו, לא נשא נאומים חוצבי להבות והיה רחוק כל כך מתדמית יפי הבלורית והתואר של אלה שהלכו אחריו באש ובמים? מה היה סוד קסמו של מפקד הסיירת, שליכד סביבו קומץ לוחמים והסביר להם שבלעדיהם לא ייתכנו חיים בנגב הפרוץ מכל עבר? שפקודיו אמרו עליו שוב ושוב שהוא אוהב את המדינה יותר מהם ושממנו למדו לא אחת ציונות אמיתית מהי? שממנו למדו את אהבת האחר והמדינה בלי לשנוא את האויב שמולו לחמו? מה היה סוד קסמו של סא"ל עמוס ירקוני, הגשש והמפקד, שהנחיל תורת לחימה שלמה, תורת ההמנעה, שעיקריה מיושמים בגזרות השונות ולאורך הגבולות עד היום, עשרות שנים לאחר שסיירת שקד פורקה ונותרו ממנה רק סיפורי הגבורה וההווי? מה היה קסמו של האזרח עבד אל מג'יד ח'דר, בעבודתו במשרד השיכון כממונה על האגף לאכלוס הבדואים בנגב? מה היה סוד הצלחתו ביצירת יחסי אמון מלאים בקרב ראשי השבטים בדרום

עמוס ירקוני | 14

ובהובלתם להסכמות שהביאו להקמת יישובי קבע בנגב? איך נשבו בקסמו שכניו, מכריו וכל אישי הציבור שעלו אליו לרגל להתייעצויות כמעט בכל נושא? ■ ■ ■ הספר הזה לא עוסק רק באיש צבא שפיקד על אחת היחידות והנחיל תורה שלמה לצבא 60 וה־ 50 הנועזות בצה"ל בשנות ה־ כולו. ליבת הספר גם אינה סיירת שקד, אם כי מטבע הדברים סיפוריה, עלילותיה, הצלחותיה והפולקלור שהותירה אחריה שזורים לא מעט בין הדפים. הספר הזה עוסק באדם מיוחד, עבד אל מג'יד ח'דר שמו, או עמוס ירקוני, בדואי מוסלמי, שרוב חייו הבוגרים חי בין יהודים, פיקד על יהודים, ראה את עצמו כחלק מהחברה הישראלית ושמר על ביטחונה, כשהוא מתמודד כל הזמן עם הדואליות הנפיצה בין המקום שממנו בא לבין המקום שבו בחר לחיות. ספר זה מגולל את סיפור חייו המופלא ואולי בסופו תיפתר החידה. יפוענח סוד הקסם.

בין נהלל לזרזיר "אחד הבדואים היה איש כנופיות שהילך אימים על האזור", כך תיאר עודד ינאי, איש ההגנה, ממקימי אגודת השומרים ושומר השדות של נהלל, את המפגש הראשון שלו עם עבד אל מג'יד . "בשל סכסוך בכנופיה והחשד שהוא מקיים קשרים 1939 ח'דר ב־ עם יהודי נהלל, הוא ושניים מחבריו הובאו למשפט בזק בכנופיה ונידונו למוות. הטילו אותם לבור מים עמוק עד לביצוע גזר הדין למחרת בבוקר. בלילה הצליחו השלושה לצאת מהבור ומכיוון שעבד אל מג'יד ידע שדמו הותר, הוא התייצב בנהלל. ישבתי איתו בשדה ושוחחנו. בהתחלה היה בינינו מתח עצום. בירכנו זה את זה לשלום בנימוס קר ודיברנו בחשדנות רבה. יצא לו שם של צייד מעולה, אך נשק לא היה לו. יום אחד רכבתי איתו. אני הייתי חמוש ברובה הציד שלי. פתאום הוא אמר לי: 'יש כאן ארבע ארנבות. תן לי את הרובה. הן כאן מתחת לעץ'". ינאי ידע שהמבקש היה עד לא מזמן חבר בכנופיה שפעלה באזור והוביל לא פעם פעולות נגד המתיישבים היהודים ושרק החשש מנקמתם של אנשי הכנופיה, שהאשימו אותו בבגידה, הביא אותו לבקש את הגנתם של אנשי נהלל. "זה היה מבחן אמיתי, הימור עצום על החיים", הוא סיפר. "הייתי חייב להחליט בתוך שנייה. אם אתן לו – אסכן את חיי. הוא עלול לירות לי בגב. אם אהסס, הוא יבין שאני חושש ממנו וגם אז אני אסכן את עצמי

15

עמוס ירקוני | 16

ואת הערכתו כלפי. באינסטינקט הגשתי לו את הרובה. ידעתי שאסור לו לדעת מה עובר אצלי בראש. הוא לקח את הנשק, כיוון ופגע בארנבת. אחר כך השיב לי את הרובה. משהו ביחסים בינינו השתנה באותו הרגע. באותם ימים, אנשי הכנופיות הרגו יהודים בכל הזדמנות, אבל הוא ראה שאני בוטח בו וביקש לגמול לי. הוא התחיל לספר לי על עצמו ולא הסתיר ממני דבר. סיפר על גניבות שביצע, על נשק שסחר בו, והכול מתוך אמון מוחלט". בתחילה נהג ינאי בחברו החדש ביחס של כבדהו וחשדהו, אך ככל שחלף הזמן גבר הכבוד על החשד. "באחד הימים", סיפר, "ישבנו ושוחחנו בלילה חשוך בשדה פתוח לא רחוק מהכביש. ג'יפ עם חבר'ה שלנו, בחורים ובחורות, עבר לידנו וכולם שרו. ואז הוא אמר לי: 'יא־אללה, אתם תנצחו במלחמה. אם הבחורות שלכם נוסעות ככה בלילה, בחושך, לא מפחדות מכלום ועוד שרות, אז אתם היהודים תנצחו אותנו'". ■ ■ ■ בכפר נאעורה שבעמק יזרעאל, 1921 עבד אל מג'יד ח'דר נולד בשנת למשפחה הבדואית היחידה בין המשפחות הערביות. כיצד הגיעה המשפחה לכפר? לפי סיפור אחד, אב המשפחה, סלים ח'דר, בן שבט אלמזאריב שאוהליו היו בתל שימרון, מצפון לנהלל, הכיר נערה בדואית בת לשבט ג'ואמיס וביקש לשאתה לאישה. הוריה התנגדו והגבר המאוהב עשה מה שגברים בדואים רבים עשו במקרה כזה: הוא חטף את הצעירה ונמלט מאוהלי השבט לכפר נאעורה. לאחר לידת בנו בכורו, עבד, הייתה סולחה והוא חזר לשבט. הקשרים עם אנשי נאעורה נותקו, אך לימים, כשכבר היה בצבא והוזמן לחתונת בתו של המוכתר, סיפר עבד אל מג'יד לבעלי השמחה שאף שהתגורר בכפר רק תקופה קצרה, הוא אינו שוכח את תבנית נוף הולדתו. רבים בכפר לא קישרו בין איש הצבא לנער הבדואי שנולד שם, וכשהחלו ריקודי השמחה והוא הצטרף לחוגגים, השתאו כולם: איך יהודי מכיר את כל הריקודים המסורתיים?

17 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

עבד אל מג'יד היה אח בכור לשני אחים ושלוש אחיות. בבעלות המשפחה היה עדר צאן שמנה כמה עשרות עזים וכבשים. שטחי המרעה של השבט גלשו לשטחים שעיבדו חקלאי נהלל, ומעת לעת פרצו עימותים בין הרועים הבדואים לבין תושבי המושב על רקע זה. הבדואים, תיאר לימים אחד משומרי השדות הוותיקים, היו מגיעים באמצע היום, מקימים כמה אוהלים ומתנהגים כאילו השטח שלהם. אנשי נהלל הגיעו בלילה, התגנבו לאוהלים, חתכו את החבלים ומוטטו אותם על יושביהם. לאחר זמן קצר קמו האוהלים לתחייה, ושוב מיהרו השומרים בלילה למוטט אותם, עד שהבדואים מאסו בכך וירדו מהשטח. לפעמים, כדי להשקות את עדריהם, היו חופרים בשעות היום בור שמיד התמלא במים. ושוב באו שומרי השדות בחסות הלילה והפעם סתמו את הבור. כך התנהלו במשך שנים יחסי השכנות בין אנשי נהלל לבני שבט אלמזאריב. ■ ■ ■ בכל שבטי הבדואים, באוהל הגדול העשוי משער העזים והכבשים ששימש להם בית, היו שני חלקים, אחד לגברים ואחד לנשים. הכול היה שם, משמיכות ועד פינת בישול ואכילה. על הקרקע הונח שטיח מעור כבשים מיובש, ששימש לבידוד מקור ומחום, ובמטבח עמדו אבני הרחיים לטחינת חיטה או גריסים, פרימוס נפט קטן ומטחנת קפה. תפקידן של הנשים והבנות היה ברור: להכין אוכל ולדאוג למים, שהובאו מבאר מרוחקת כשלושה קילומטרים מהמאהל. שלוש פעמים ביום יצאו הבנות לבאר להביא מים. והגברים? חלקם רעו את הצאן וחלקם הלכו לחפש בעדריהם של אחרים. הבדואים לא היו עובדי אדמה, ובאותם ימים לא הייתה להם תעסוקה אחרת. לא פעם, מי שלא גנב – לא היה לו מה לאכול. "גנב" לא הייתה מילת גנאי. להפך – מי שהצליח להביא בדרך זו אוכל ליושבי אוהלו התגאה בכך וזכה לכבוד גדול. אבי המשפחה יצא מוקדם בבוקר עם העדר לגבעות שמסביב

עמוס ירקוני | 18

למאהל, ולאחר כמה שעות נשלח עבד אל מג'יד, בנו הבכור, להביא לו את ארוחת הצהריים. איך ימצא ילד קטן את אביו ואת העדר במרחבים הגדולים? הוא למד לעקוב אחר העדר על פי כמות העשב שניתן ללחך, פיתח יכולת לאתר עקבות ולזהות היכן עברו העזים והכבשים, איפה דרכו ואיפה הזיזו אבנים. בשדות רעו עדרים נוספים מלבד עדרה של המשפחה, והילד למד לזהות את עקבותיהם של התיש או של אחת העזים שפסעו בראש העדר ולהבדיל ביניהם לבין עקבות של עדרים אחרים. כך הצליח להגיע לאביו. ההתחקות אחר עקבות העדר "שלו" חידדה אצל עבד אל מג'יד הצעיר את כישורי הגישוש שלמד בעצמו. הוא שינן שוב ושוב איך נראה העשב שעליו דרך העדר וכמה זמן עבר מאז הדריכה ועד שהתיישר. הוא למד לזהות אבנים קטנות שהוסטו ממקומן ולהכיר את הדרך, את השביל ואת היער. לפעמים היה עליו לחפש את אחת העזים שהלכה לאיבוד במרחבים, והוא למד להכיר את טביעות הפרסות שלה, להבדיל ביניהן לבין סימנים נוספים שהיו בשטח וללכת עליהן עד שהחזיר אותה לעדר. מגיל צעיר מאוד רצה עבד אל מג'יד להרחיב דעת. הסקרנות בלטה אצלו בילדות וגם בהמשך, בכל תחנות חייו. זאת הייתה ללא ספק אחת הסיבות שמשכו אותו להתקרב לשכניו היהודים בנהלל, שם נחשף לאנשים שונים, למנהגים אחרים, לתרבות שונה. אפשר לדמיין את הילד הקטן מציץ מבין השיחים אל המושב, בוחן את הדמויות הלא מוכרות ומתרשם. חושש להתגלות, אבל נכנע לסקרנות. במיוחד עקב אחר שומרי השדות שדהרו על סוסיהם במרחבי העמק. כבר אז רצה להתחבר אליהם. גם אביו, סלים, התקרב לשכניו היהודים מנהלל. גיורא זייד, בנו של אלכסנדר זייד, סיפר שהוא נחשד במעורבות בהריגתו של רוצח אביו. כשנחקר על מעשיו באותו זמן, סיפר ששהה באוהלו של סלים ח'דר ואכל אצלו חלווה. סלים אישר את הדברים וגיורא זייד נוקה מכל חשד. אין ספק שעבד אל מג'יד הצעיר,

19 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

שראה את נטייתו של אביו לצד היהודים, הושפע מכך רבות. הוא היה אוטודידקט. למד בעצמו לא רק לקרוא עקבות, אלא גם לקרוא. בשבט לא היה בית ספר, ורק מעטים מבני גילו הלכו ברגל לבית הספר בכפר עילוט שליד נצרת. רוב המשפחות העדיפו שהילדים לא יבזבזו זמן על לימודים. היה חשוב יותר שיסייעו במלאכת המרעה. אמו של עבד אל מג'יד הייתה שונה ועודדה אותו ללמוד, והמרחק הגדול מהאוהל לבית הספר לא הרתיע אותו. הוא ציפה מאוד לתחילת הלימודים ולא חשש כלל מהמפגש עם מקל החזרן של החאטיב – המלמד – שאהב להכות בו על כפות ידיהם של התלמידים. בערבים, לאחר שחזר מהשדה, ישב עם אמו, שהראתה לו את האותיות. הילד למד לחבר ביניהן עד שנהפכו למילים ולמשפטים. גם עברית למד בעצמו, אם כי לא מספיק, לדעתו. גרשון וילן, לוחם בסיירת שקד ואחד האנשים המקורבים ביותר אל עבד אל מג'יד בבגרותו, כשכבר היה לעמוס ירקוני, סיפר לימים על , ובטירונות 1958 המפגש הראשון ביניהם: "התגייסתי לצנחנים ב־ התגלתה אצלי בעיה רפואית, בקע, שמנעה ממני להמשיך שם. החליטו לשלוח אותי ליחידה קטנה בבסיס במשמר הנגב. אמרו לי ששם אין אימונים, רק נוסעים כל היום בקומנדקרים, ואת זה אני יכול לעשות גם עם הבקע, ואחרי שהוא יעבור אוכל לחזור לצנחנים. אני בן קיבוץ נגבה, שנמצא ממש ליד משמר הנגב, ואמרתי לעצמי, כמה רע זה כבר יכול להיות?" גרשון, קיבוצניק חסון וגבוה, כבר לא חזר לצנחנים. הוא נשבה עד מהרה בקסמה של היחידה הקטנה והתקרב מאוד למפקדה. הידידות העמוקה ביניהם נמשכה עד למותו של עמוס. "כשהגעתי, כל היחידה הייתה עשרה חיילים וכמה גששים. כבר ביום הראשון שלחו אותי לחדר של סגן המפקד. זה היה עמוס. עמדתי מולו, והוא בחן אותי מלמעלה למטה ממקומו מאחורי השולחן הגדול. . ואז הוא שאל אותי: 'אתה 60 , הוא היה מטר ו־ 90 אני מטר ו־ יודע לקרוא?' שאלה מוזרה. עניתי מיד שכן. 'אז תלמד אותי',

עמוס ירקוני | 20

הוא ביקש. הוא שלף מאחת המגירות כרך גדול, ספר של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה, פתח באחד העמודים והודיע לי: 'אני אקרא ואתה תתקן אותי ותסביר לי דברים שאני לא יודע'. כך עשינו בכל ערב. אחרי סיור, לפני סיור, ישבנו בחדר עם הספר של צ'רצ'יל וקראנו יחד". : חמשת 50 מדובר במחזה לא שכיח בצה"ל של שנות ה־ הכרכים שכתב צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה בחדרו של קצין בדואי, סגן מפקד של יחידה קטנה, שפותר תשבצים של "הארץ" כשמשעמם לו, ואת התדריכים לפני יציאה לסיור או למרדף מתבל בציטוטים של אנשים מפורסמים. ■ ■ ■ את הכישורים שרכש בשדות עמק יזרעאל ניצל גם לדברים אחרים. גניבות בקר וצאן מיישובי היהודים היו דבר שבשגרה. לימים סיפר איך היה גונב כבשים מנהלל ומיישובים אחרים בסביבה, מעביר אותם לירדן ומוכר שם, או גונב כבשים בירדן ומוכר פה. כאמור, לא הייתה בושה לגנוב. וכשהעדר ביישוב השכן היה כל כך קרוב ומזמין, לא היו הרבה היסוסים. או שגנבת או שרעבת. באורח פלא, העדר הקטן של המשפחה גדל מדי פעם – בזכות תוספת חדשה מעדרי היהודים. יום אחד רעה עבד אל מג'יד את עדר המשפחה סמוך לנהלל, וצעיר מבני היישוב דהר אליו על סוסתו ודרש ממנו לסלק משם מיד את הכבשים. הצעיר הזה היה משה דיין, ועבד אל מג'יד, שהיה צעיר עוד יותר ממנו, סירב. הוא היה נער עשוי לבלי חת. הוויכוח גלש במהרה לעימות אלים, כשאחד מהשניים נופף בנבוט והשני באבן. ואמנם המאבק הסתיים ללא הכרעה, אבל הלקח נלמד ושוב לא ניסה עבד אל מג'יד לפלוש לשטחי המרעה של שכניו היהודים. את דיין פגש , כפי שסיפר בגאווה, 1935 בכמה הזדמנויות נוספות ובפברואר הוזמן לנגן בחליל בחתונתם של משה ורות. לימים, כאשר נשאל משה דיין אם אפשר לצרף את הקצין

21 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

הבדואי ליחידה חדשה וסודית למחצה שהוקמה בפיקוד הדרום, הוא מיהר להשיב: "אני פתחתי לו את הראש בנבוט והוא פתח לי את הראש באבן. אפשר להיות בטוחים שהוא חייל אמיתי, הוא לויאלי והוא חבר". לדיין היה יחס מיוחד לעמוס, כך סיפר יוסי לבקוב, בנו של חיימק'ה לבקוב, איש פלוגות הלילה של וינגייט ומראשוני המסתערבים בפלמ"ח. השניים לא היו חברים, אם כי כולם חשבו שיש ביניהם חברות אמיצה. דיין לא היה איש של חברים וחברויות, אבל כיבד מאוד את עמוס מבחינה מקצועית. אחרי - יחידה על טהרת הדרוזים 300 פעולות מוצלחות של יחידה שעמוס גויס אליה בתחילה - דיין, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, הגיע לשמוע פרטים. כל הקצינים הבכירים דיברו והתפארו, ואילו עמוס ישב בצד, לא דיבר ולא הסביר. דיין השתיק את כולם. "עכשיו אני רוצה לדעת מה עבד מספר", אמר. בעקיפין, העימות הקצר בינו לבין דיין, שהסתיים ללא ניצחון ברור לאחד הצדדים, הוביל להידוק הקשר של עבד אל מג'יד עם היהודים מנהלל. הצעיר הבדואי הבין שהיהודים לא כאלה רעים ולא רוצים רק ברעתו, כפי ששמע לא פעם מערביי הכפרים הסמוכים. עכשיו, כשאבדו פרה או כבשה "יהודיות", נעזרו בני נהלל בכישוריו של הגשש הצעיר, שהצליח מיד להתחקות על עקבותיהן.

מהכנופיות להגנה למרות הקשר המתהווה עם השכנים מנהלל, אך טבעי היה שבמרד , בדומה לצעירים רבים מבני 1939-1936 הערבי הגדול, בשנים השבט, הצטרף עבד אל מג'יד לת'ואר, כפי שנקראו המורדים. מקור השם במילה "ת'ור", שפירושה מרד, התפרצות, התעוררות, מהפכה. מרכזם של הכוחות הערביים היה בגליל, והם חברו יחדיו נגד הבריטים ששלטו אז בפלשתינה ונגד היהודים. המאורעות החלו בשביתה ממושכת ובקריאה לבריטים להפסיק את עליית היהודים מאירופה, ובעיקר מגרמניה, שהתגברה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ולא לאפשר ליהודים לרכוש אדמות בארץ ישראל. המרד כוון בתחילה נגד ממשלת המנדט, אבל נהפך במהרה למלחמת כול בכול. מלבד המאבק בבריטים וביהודים, היו גם מאבקים פנימיים בין הארגונים הערביים. כשהחלו המאורעות, אבל בלט 16 עבד אל מג'יד היה רק בן במהרה כמנהיג אחת הכנופיות שפעלה בעמק יזרעאל והסבה נזקים רבים, בעיקר לרכוש. מעט מאוד ידוע על פעילותו באותם ימים. אחת הפעולות שהשתתף בהן כוונה נגד הבריטים: פיצוץ צינור הנפט הגדול מעיראק לבתי הזיקוק בחיפה, משם הובל הזהב השחור במכליות לבסיסים בריטיים באגן הים התיכון. המורדים קדחו חורים בכמה מקומות בצינור והציתו את הנפט שנשפך ממנו, והבריטים התקשו להתגבר על הנזק. הזרמת הנפט לבתי

22

23 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

הזיקוק שותקה במשך ימים רבים. ואז קרה האירוע שחיבר את הצעיר הבדואי ליהודים והפך אותו מאויב נחוש לידיד. יש לסיפור כמה גרסאות, תלוי במספר, ונביא כאן אחת מהן: הכנופיה שהוביל עבד אל מג'יד חזרה באחד הימים עם שני רובים שנלקחו שלל מנוטרים יהודים שעבדו בשדות קיבוץ כפר החורש, לא רחוק מנצרת. הנער סירב למסור את כלי הנשק לידי מנהיגי הכנופיות שהגיעו מהכפר ספוריה, שהיה מרכז פוליטי ולאומני גדול בגליל ובו מוקמה המפקדה האזורית של הת'ואר. אולי בשל כך, ואולי בכלל משום שחשדו בו בשל הקשרים שיצר עם אנשי נהלל וסירובו לפגוע ביהודים, הוא ושני צעירים נוספים בני שבטו, מתק'אל תשווי וחוסיין קאסם שמם, נחטפו מהמאהל. הם נדרשו לחתום על הודאה שהעבירו מידע ליהודים ומשסירבו, נשפטו ונדונו למוות. ביצוע גזר הדין תוכנן ליום המחרת, ובינתיים הושלכו השלושה לבור מים יבש, שעומקו שישה מטרים, בשדות. חוליית חיפוש מבני השבט יצאה בעקבות הצעירים החטופים. היו בה קרובי משפחה ובראשם אבראהים בן עלי, גשש מעולה שהתפרסם כמי שיודע לזהות עקבות גם על סלע בשדה, והבריטים השתמשו מעת לעת בשירותיו, כשרצו להתחקות אחר עקבותיהם של אנשי הכנופיות בגליל. לימים סיפרה מוניפה, אחותו הצעירה של עבד אל מג'יד: "אחי ידע שיבואו לחפש אותו וידע גם שמי שיוביל את המחפשים יהיה אבראהים בן עלי. בזמן שהובל על ידי שוביו הוא דאג להשאיר סימנים בדרך וידע שאבראהים יזהה אותם מיד. הוא הזיז אבנים, שבר ענפים ובאחד המקומות, כשעצרו לחניה קצרה והתירו את החבלים שקשרו את ידיו, השאיר את שעון היד שהיה יקר לו מאוד". ואכן, המחלצים הגיעו לבור, לאחר שהסתייעו בסימנים שהותיר עבד אל מג'יד, אבל הם הופתעו לגלות אותו ריק. השובים לא השאירו שומר ליד הבור, וכך בלילה, עוד בטרם הגיעה העזרה, הצליחו השלושה להיחלץ. מחגורות הבד שהיו חלק מלבושם

עמוס ירקוני | 24

המסורתי יצרו חבל, קשרו אבן קטנה לקצה והשליכו אותה כמה פעמים אל מחוץ לבור, עד שנאחזה בין האבנים הגדולות שהיו שם. עבד אל מג'יד, הצעיר והרזה שבחבורה, טיפס על כתפיהם של חבריו ובעזרת החבל המאולתר הצליח למשוך את עצמו החוצה. אחר כך סייע גם להם לצאת לחופשי. שלושת הצעירים הצליחו להגיע לפנות בוקר למאהל של השבט. מחשש לנקמתם של אנשי הכנופיות עברו כל בני השבט הקטן יחד עם עדריהם לתל שימרון שמצפון לנהלל, שם הוקם יישוב צעיר על ידי בני הדור השני של מתיישבי המושב. 1936 ב־ אחד מהם, משה דיין, שהיה אז מפקד צעיר בהגנה, אִפשר להם לרעות במקום את עדריהם ואף דאג לאנשים שישמרו עליהם ויספקו להם מים ואוכל. אחד האנשים האלה היה שומר השדות עודד ינאי. בני השבט נשארו ליד תל שימרון תקופה קצרה בלבד, עד שנעשתה סולחה עם אנשי הכנופיות והם חזרו למאהלם בגוש זרזיר. "חזרתי למאהל והמשכתי לרעות את הצאן", סיפר עמוס ירקוני כעבור שנים, "אבל המקרה הזה והעזרה שקיבלנו מהיהודים הביאו לידידות בינינו. יותר לא ראיתי בהם אויבים". לא אחת הוא נשאל מה הביא לשינוי הגדול שעבר ולהחלטה שקיבל לעזור ליהודים. "הם היו יפים יותר", השיב וכוונתו הייתה ליופי שבאורחות חייהם.

"מעולם לא שמענו על הילדות שלו" "אבא לא הִרבה לחלוק איתנו סיפורים על ימי ילדותו, על השבט, על דברים שעשה. כלום. אני אהבתי מאוד לעבוד איתו בגינה. היו לנו בשעות האלה לא מעט שיחות על נושאים מגוונים ועל החיים, אבל לא על העבר ולא על החיים שלו כילד. הוא תמיד התעניין מה קורה בבית הספר, מי החברות שלי, אם יש לי בעיות, אבל לא דיבר על עצמו. היו לו כמה אמירות

25 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

שאני זוכרת: "מי שרעב יאכל גם נעליים" ו"זה אוכל של צוענים". הוא התכוון להגיד שזה אוכל של עניים. אבא מאוד לא אהב מג'דרה. יכול להיות שהוא חווה תקופות של עוני שבהן אכלו רק מג'דרה, ואת זה הוא לא רצה לזכור. אהבנו לראות איתו כדורגל בטלוויזיה. משחקים מחו"ל. לפעמים כשהקבוצה שלו לא הצליחה, הוא ממש התעצבן. אני זוכרת נעלי בית שהוא זרק על הטלוויזיה כשהחמיצו גול".

הבדואים בגליל לא התנהגו כמקשה אחת בימי המאורעות. זאת, אף על פי שהיהודים הצטיירו כאויב הגדול שגזל את אדמותיהם ומונע מהם לרעות את עדריהם בכל מקום, כפי שעשו מדורי דורות. הקשר התרבותי, הכלכלי והפוליטי, ואולי גם הפחד ממה שיעלה בגורלם אם לא יבחרו צד, חיברו את רובם לכנופיות שפעלו בעמק יזרעאל והטרידו את היישובים היהודיים. אבל שבט אלמזאריב היה שונה ולא עשה יד אחת עם הכנופיות. להפך, לא פעם אף מנעו בני השבט מאנשי הכנופיות להתקרב לנהלל ולתקוף אותה, או שהזהירו את היהודים מפני מתקפה צפויה. אולי נהגו כך בשל הקרבה הפיזית לנהלל ואולי בשל הקשרים שנוצרו עם חקלאי המושב. אנשי ספוריה, שם ישבה המפקדה המקומית של המורדים, התייחסו בחשדנות לבני אלמזאריב וראו בהם משתפי פעולה עם היהודים. אחד מבני השבט סיפר שפעם הגיע לספוריה כדי לטחון גרעינים לקמח. כששמעו המקומיים שהוא משבט אלמזאריב, מיהרו לגרשו בקללות: "בן כלב, אחרי שנגמור את היהודים נחסל גם אתכם". ■ ■ ■ לאחר שקיבלו בני שבטו את הגנתם של אנשי נהלל, עבד אל מג'יד כבר לא ראה ביהודים אויב מר, אבל עדיין, כדי להתפרנס

עמוס ירקוני | 26

צריך לרעות את העדר ולגנוב... לפעמים גנב לבדו, לפעמים התחבר לכמה צעירים, יהודים וערבים, ויחד גנבו בקר ומכרו אותו לבית מטבחיים בנצרת. פעמיים נעצר על ידי הבריטים, וברשימות שהוכנו בתקופת המאורעות הופיע שמו כחבר באחת הכנופיות שפעלו בצפון. בפעם הראשונה נעצר לאחר שאיש כנופיה שנלכד הלשין עליו שהוא מסייע לכנופיות. הוא נכלא ולאחר שלושה חודשים שוחרר. בפעם השנייה נעצר לאחר שגנב רובה מכפר בגליל. הפעם נכלא לשמונה חודשים. זמן קצר לאחר ששוחרר התחתן עם אחת מבנות השבט והבטיח לה שיחזור למוטב. לא עוד גניבות. הוא החל לעבוד כשומר באחד המפעלים בחיפה, שבעליו היה יהודי, אך פוטר לאחר שהאיש גילה שהיה בעבר חבר בכנופיות. גנב, שודד, איש כנופיות לשעבר, כל זה היה ידוע, אבל כשמשה דיין, שמונה לאחראי על כל תחום המודיעין בהגנה באזור בצפון, אנשים שיביאו מידע לקראת מה שהיה 40 חיפש באמצע שנות ה־ ברור לכולם שעומד לקרות בקרוב – מלחמה על ארץ ישראל – הוא ביקש מעודד ינאי שיבדוק אם אפשר לגייס את ידידו עבד אל מג'יד. ינאי בדק וחזר לאחר זמן קצר. "הוא עדיין איש כנופיות", עדכן. "זה לא חשוב. אנחנו צריכים אותו", קבע דיין. הסכם לא כתוב נסגר בין ההגנה לבין המצטרף החדש: עבד אל מג'יד לא יקבל כסף עבור שירותיו, אלא בעיקר סיוע במצרכי מזון לבני משפחתו. האמון שנבנה כמעט עשור קודם לכן, כשאנשי נהלל סייעו לבני שבט אלמזאריב, סלל את הדרך לשיתוף הפעולה הנוכחי. וכך, במשך כמה חודשים פעל עבד אל מג'יד באיסוף מודיעין איכותי ובפגישותיו עם ידידו ינאי סיפר על פעולות מתוכננות נגד האוכלוסייה היהודית. אחותו הצעירה סיפרה שכאשר נבצר ממנו להגיע לפגישה, השאיר בידיה פתק והשביע אותה שלא תמסור אותו לאיש, רק לשומר השדות. היא ירדה ברגל מזרזיר לנהלל והעבירה את הפתק החשוב. אנשי נהלל ידעו שהיא אחותו

27 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

הצעירה של עבד אל מג'יד שעוזר ליהודים ומכל מפגש כזה היא חזרה לאוהל בזרזיר עם מתנות: קמח, פירות וירקות. בזכות המידע שהביא עבד אל מג'יד סוכלו כמה פיגועים קשים בחיפה: קרון רכבת מלא בחומרי נפץ, שהיה אמור להתפוצץ בעיר, ומכונית תופת שתוכננה להתפוצץ בלב האזור היהודי בחיפה. במקביל התקבל עבד אל מג'יד לעבודה בבתי הזיקוק במפרץ חיפה. לא מן הנמנע שהג'וב הזה אורגן על ידי מפקדת ההגנה בצפון. בבתי הזיקוק, שהיו בבעלות בריטית, עבדו ערבים לצד יהודים, ואנשי ההגנה קיוו שיביא גם משם מידע על הכנות לפעולות נגד יהודים. הוא עבד כשליח בבתי הזיקוק ואכן הביא מידע בעל ערך. , בעיצומה של ההיערכות לקראת המלחמה 1948 במרס 29 ב־ על ארץ ישראל, תקף האצ"ל בבתי הזיקוק. כמה מטעני חבלה, שהוטמנו בתוך קופסאות שימורים, הושלכו מתוך מכונית נוסעת לעבר קבוצה גדולה של פועלים ערבים שעמדו להיכנס למפעל עם תחילת יום העבודה. שישה פועלים נרצחו, ועבד אל מג'יד, שהאמין שהתגובה תגיע במהרה, פנה למנהל העבודה הבריטי, הזהיר מפני מתקפה ערבית קרובה וביקש שיפנה מיד את כל העובדים היהודים מבתי הזיקוק. המנהל לא נענה לבקשה, וזמן קצר לאחר מכן התרחשה פעולת הנקם: המון ערבי מוסת, חמוש במוטות עובדים 39 ברזל, בגרזינים ובסכינים, התנפל על העובדים היהודים. יהודים נרצחו ועוד עשרות נפצעו. עבד אל מג'יד, שהיה עד לטבח הנורא, מיהר לאגף האפסנאות. באחד החדרים שם הסתתרו שישה עובדים יהודים, והוא ביקש מהם לבוא אחריו. במשך כמה דקות, במסלול נסתר מעיני ההמון המתפרע, הצליח להוביל אותם לאזור שבו ישבו המנהלים הבריטים וכך ניצלו חייהם. אחד מהשישה התפרסם לימים: וולפנג לוץ, "המרגל על הסוס" - איש מוסד שנשלח למצרים במסווה של איש עסקים גרמני ובמשך שנים העביר מידע מודיעיני רב־ערך, בעיקר על תוכניות החימוש המצריות ופעילות המדענים הגרמנים שסייעו למצרים

עמוס ירקוני | 28

לפתח טילים בליסטיים. הוא נלכד בסופו של דבר, הצליח להסתיר את זהותו, הורשע כמרגל גרמני, ישב כמה שנים בכלא המצרי ושוחרר לאחר מלחמת ששת הימים. שנים רבות לאחר מכן מונה צבי זמיר, אלוף פיקוד הדרום בתקופה שעמוס פיקד על סיירת שקד, למנכ"ל בתי הזיקוק במפרץ חיפה והזמין את ירקוני לספר על הטבח שהיה שם. בחדר חיכתה לו הפתעה מרגשת: לוץ. המציל והניצול התחבקו בחום. עמוס עצמו סיפר על הטבח: "עוד לפני מה שקרה בבתי הזיקוק החלטתי לעזור ליהודים, אבל מעשה הטבח הנורא, מעשי הזוועה שהייתי עד להם, הגולגולות שרוטשו במכוש, הגופות שעברו התעללות מזוויעה, כשראיתי את כל אלה החלטתי לתמוך בעם הזה. אולי זה מהחינוך שקיבלתי, שצריך לעזור לחלשים".

מעבד אל מג'יד ח'דר – לעמוס ירקוני לאחר סיום מלחמת העצמאות, על בסיס יחידות שפעלו במהלכה ונקראו גב"ס – גיוס בלתי סדיר - הוקמה יחידת מיעוטים בפיקודו של טוביה לישנסקי, ששירתו בה דרוזים, בדואים וצ'רקסים. ביחידה היו שתי פלוגות - פלוגה בצפון שעליה פיקד דב ירמיה, לוחם בהגנה שהשתתף בפעולות של פלוגות הלילה תחת פיקודו של אורד וינגייט, ופלוגה בדרום בפיקודו של חיימק'ה לבקוב. המתח ביחידה החדשה היה גדול, בעיקר בין החיילים הדרוזים והבדואים, והגיע לשיאו בבסיס של הפלוגה הצפונית: אירוע אלים בין הדרוזים והבדואים שם הסתיים עם שלושה הרוגים, דרוזי, בדואי וקצין יהודי. בעקבות האירוע הקשה הוחלט להפריד כוחות. הצ'רקסים נשלחו לחיל הספר, שהיה בהמשך למשמר הגבול, הדרוזים נשארו בצבא, והבדואים, ובהם גם עבד אל מג'יד, נשלחו הביתה. , שפעלה 300 לבקוב פיקד כאמור על הפלוגה הדרומית, פלוגה לאורך הגבולות עם ירדן ומצרים ותפקידה היה למנוע הסתננויות, ניסיונות חבלה וגניבות ביישובים היהודיים בקו העימות. גם שם, בעקבות תקרית אלימה בין הדרוזים והבדואים הוחלט לשחרר את כל הבדואים, וביחידה נותרו רק הדרוזים והמפקדים היהודים. סגנו של לבקוב היה אביגדור יוסיפון, איש הפלמ"ח לשעבר. אחת הבעיות שבהן נתקלה היחידה הייתה מחסור באנשי

29

עמוס ירקוני | 30

מקצוע שיזהו חדירות ממצרים ומירדן. החיילים הדרוזים ניסו את כוחם בכך, אבל הם לא היו אנשי שטח מיומנים, והיחידה התקשתה להתמודד עם החדירות הרבות. הגבולות באותם ימים היו פרוצים לגמרי, וצה"ל היה צבא קטן. כך, פלוגה אחת בלבד הייתה אחראית על סגירת המרחב האינסופי שבין גבול מצרים לגבול ירדן. מסתנן מרצועת עזה או מירדן לא נתקל בכוחות צבא כשחצה את הגבול, שבמקומות רבים עדיין לא סומן ולא גודר. ברוב המקרים הוא גם הצליח לעבור את הגבול בחזרה בלי שיעלו על עקבותיו, או שהצליח לחצות את כל הנגב, מירדן ועד לרצועת עזה ולכיוון ההפוך, בלי שהתגלה. יוסיפון סיפר ללבקוב על בדואי משבט אלמזאריב, שיכול ללכת שעות על עקבות שאיש לא יצליח לזהות, והציע לגייס אותו לפלוגה, אבל זיכרון התקריות ביחידות המעורבות בצפון ובדרום עדיין היה טרי, והחשש היה שאם ינסו שוב לשלב דרוזים ובדואים באותה יחידה, העימות לא יאחר לבוא. מלבד זאת, ליחידה לא היה תקן לגשש. לא היה מקצוע צבאי כזה בצה"ל אז, ואי־אפשר היה להמציא תקן חדש. לבקוב ויוסיפון שברו את הראש. את הסכסוך בין הדרוזים לבדואים האמינו שיוכלו לפתור, ובסופו של דבר גם לנושא התקן נמצא פתרון: היה ביחידה תקן פנוי של עוזר טבח, וכך עבד אל מג'יד התגייס לצבא כעוזר טבח בהתנדבות – מכיוון שעל הבדואים לא חל חוק גיוס חובה. כמובן, לכולם היה ברור שהוא לא ייכנס למטבח ולו ליום אחד. להפעלת 504 יוסי לבקוב, בנו של חיימק'ה ובעצמו איש יחידה סוכנים, הכיר היטב את הבדואי משבט אלמזאריב: "כשעבד אל מג'יד חזר לצבא הייתה לו בקשה אחת: הוא רצה להיות רב"ט. רצה דרגות. אחר כך הוא גם עבר קורס מ"כים, אבל לפני הכול הוא רצה דרגות. "הוא הרי הגיע לפלוגה על תקן של עוזר טבח. הטבח הראשי בפלוגה, קווס שמו, ערבי נוצרי מהכפר ראמי בצפון, היה רב"ט,

31 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

והיו עוד כמה רב"טים דרוזים בפלוגה. איך הם יגיבו אם יגיע פתאום עוזר טבח בדואי עם דרגות רב"ט? גם לזה היה לאבא וליוסיפון פתרון: בבת אחת כל הרב"טים הועלו לדרגת סמל, גם הטבח הראשי כמובן, ולאף אחד לא היו טענות על כך שעוזר הטבח מסתובב בבסיס עם דרגות רב"ט". ומיד הביא תוצאות. גם 300 עבד אל מג'יד הגיע לפלוגה במיקום מארבים, גם בזיהוי מסתננים על פי העקבות והסימנים שהשאירו בשטח וגם בתפיסת שיירות של מבריחים, שעד אז עברו כמעט בחופשיות מירדן למצרים ובחזרה. גם היחסים עם הדרוזים היו טובים, ושני מפקדי הגדוד, לבקוב ויוסיפון, היו מרוצים מאוד מהגיוס שעמלו עליו. עוזר הטבח החדש "לא הריח מטבח", כפי שסיפר לימים מפקדו לבקוב, אבל התגלה כאיש הנכון במקום הנכון בשטח ובמרדפים לאורך הגבולות הפרוצים. כמה חודשים לאחר שהגיע לפלוגה נשלח "עוזר הטבח" לקורס מ"כים, ואחריו מונה לסמל סיירים. עתה פיקד הבדואי על חיילים דרוזים, ועל רקע היחסים המתוחים בין שתי העדות, זה נראה מתכון לצרות. אבל הסמל הטרי התגלה במהרה כמי שיכול להתמודד עם האתגר. פעם פנה אליו אחד מפקודיו בנושא אישי רגיש: חברתו הרתה לו, אין לו כסף לתת לה להפלה ואם יתגלה הדבר בכפר הדרוזי, עלול להתרחש אסון. עבד אל מג'יד התייעץ עם הקצין האחראי והעלה הצעה: בפעם הבאה שייתפס עדר שחצה את הגבול, לא כולו יגורש בחזרה, אלא תחילה יוחרמו כמה מהכבשים. אלה יימכרו לכל המרבה במחיר, והכסף ישמש למימון ההפלה. וכך היה. הכבשים הוחרמו ונמכרו, הכסף שנאסף שימש להפסקת ההיריון והפתרון היצירתי חיבר את הסמל הבדואי לחיילים הדרוזים שתחת פיקודו. לאחר זמן הגיע מברק מאגף כוח אדם בצה"ל: ליחידה הוקצו שלושה תקנים לקורס קצינים שעומד להיפתח בקרוב: אחד יהודי, אחד דרוזי ואחד מה שתבחרו. לבקוב ויוסיפון בחרו את צדוק אופיר היהודי, את עקל הדרוזי ואת עבד אל מג'יד הבדואי.

עמוס ירקוני | 32

הטפסים מולאו ונשלחו כמה חודשים טרם תחילת הקורס. התשובה הגיעה במהרה: מאשרים את צדוק, מאשרים את עקל, לא מאשרים את עבד אל מג'יד. היה קשה לעכל קצין בדואי בצבא הגנה לישראל. לבקוב רצה לפנות מיד לרמטכ"ל משה דיין. הוא הרי מכיר את עבד אל מג'יד עוד מימי נהלל וכבר ידאג לו. יוסיפון הרגיע אותו: לא צריך. הוא יגיע לקורס קצינים, אבל קודם כול נשלח אותו לאולפן לעברית. האולפן היה אז בקיבוץ רוחמה, ועם סיומו התייצב עבד אל מג'יד בסלון ביתו של חיימק'ה לבקוב עם עברית משופרת ובשורה דרמטית: הוא התאהב במורה לעברית ונחוש בדעתו להינשא לה. העובדה שכבר היה נשוי לצעירה בדואית לא הייתה מכשול בעיניו, אבל מהר מאוד, בעזרת אשתו של לבקוב, הצליחו הנוכחים לשכנע אותו לוותר על הרעיון, ופנו למלא פעם נוספת את הטפסים, כפי ונכח בחדר. 14 שסיפר יוסי לבקוב, שהיה אז בן "תביא שוב את הטפסים", ביקש יוסיפון מחיימק'ה לבקוב. עכשיו רשם בהם, כשמו של המועמד השלישי, את השם עמוס ירקוני. שם יהודי לכל דבר. עמוס, הסביר, כי כמו עבד זה מתחיל ב־ע', וירקוני כי ח'דר בערבית פירושו ירוק. הטפסים נשלחו ולאחר כמה ימים התקבלה התשובה. כל שלושת המועמדים אושרו. כך, על פי יוסי לבקוב, קיבל עבד אל מג'יד ח'דר את שמו החדש, העברי: עמוס ירקוני. לסיפור השם, אגב, יש עוד כמה גרסאות. לפי אחת מהן, שינוי השם נועד להגן על עבד אל מג'יד מנקמת הדרוזים בצפון על התקרית בבסיס הצפוני. לפי אחרת, השינוי נעשה ביוזמתו, כדי לטשטש את העובדה שהוא משרת כקצין בצה"ל למען ביטחונו האישי. בין שגרסה זו נכונה ובין שאחרת, את השם עמוס ירקוני נשא בגאווה עד יומו האחרון. עד כדי כך שהיו בין פקודיו היהודים כאלה שהתקשו להאמין שמאחורי השם עומד בדואי מוסלמי. לקורס הקצינים – שבסופו יהיה הקצין הבדואי הראשון בצה"ל

33 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

- הגיע עמוס ירקוני עם צל"ש ראשון, שהוענק לו על ידי אל"ם אורי בן-ארי, אז מפקד החטיבה המרחבית בצפון הנגב, על לכידת שני סיירי מודיעין מצרים שחצו את הגבול מרצועת עזה ונתפסו לאחר מרדף ארוך שהוביל. זה היה הצל"ש הראשון מארבעת אותות ההצטיינות שקיבל במהלך שירותו הצבאי, לרבות אות המופת. ■ ■ ■ אבל עוד לפני כן, בניגוד ללבקוב וליוסיפון שרצו מאוד שילך לקורס קצינים, עמוס עצמו התלבט. הוא הרי איש שטח. מה לו ולכיתות לימוד, להרצאות ולמבחנים, ועוד הכול בעברית. הוא גם יהיה הצוער המבוגר בקורס ויצטרך לחלוק כיתות 33 ידע שבגיל לימוד ואוהל עם צוערים בשירות סדיר, שאף שהם צעירים ממנו, השכלתם עולה בהרבה על שלו. למרות הכול, לבסוף הוא התרצה. ישעיה תדמור, איש חינוך שניהל בעבר את בית הספר הריאלי , בקורס הקצינים שהתקיים במחנה 1953 בחיפה, פגש את עמוס ב־ , ממזרח לחדרה. שניהם ישנו באותו אוהל, מיטה ליד מיטה. 80 לדבריו, עמוס היה מסוגר, לפחות בהתחלה, והתקשה בעברית למרות החודשיים שעשה באולפן, אבל כשנפתח לבסוף, כולם הבחינו באיכויות שלו. "בדואי מעמק יזרעאל, גשש, מבוגר מכולנו, בן דורו של משה 1 דיין שהיה חברו", סיפר עליו תדמור. "בתרגילי ניווט בבה"ד הוא התגלה כמלך השדה. הכיר כל צמח, חרק וציפור, זיהה תנועת גמלים ממרחק קילומטרים רבים, ניווט בלילה חשוך בדרך המדויקת ביותר. והייתה לו חוכמה רבה. הוא השכיל לאבחן מצבים ואנשים והציע פתרונות מקוריים לבעיות. הוא ידע לתת, לעזור. היינו חברים טובים. הוא קרא לי 'אישליהו' ואני כיניתי אותו 'עבדליהו'. "הוא היה הבדואי היחיד בקורס. התייחסנו אליו בתערובת של רגשות. מצד אחד הוא היה אחר באורח קיצוני, נטע זר: בדואי,

עמוס ירקוני | 34

מבוגר מאיתנו, נשוי, בעל אוצר מילים מצומצם בעברית, רחוק מכל התנסחות גבוהה. מצד שני, הייתה מעליו הילה: הוא היה חברו של משה דיין, היו מאחוריו עלילות גבורה והערכנו אותו. "בתקופה הראשונה בקורס הוא היה אצור ומכונס בעצמו, כאילו תהה מה לו ולזה, אבל עם הזמן נפתח והתגלה כבעל תכונות תרומיות, ובראשן חברות, נכונות לעזור והומור. בתקופת הקורס היינו חברים קרובים, כמעט תמיד היינו צמודים זה לזה באימונים. אני תיווכתי לו את ההסברים התיאורטיים, והוא סייע לי בשדאות. התפעלתי ממנו. בתקופת הקורס נשלחנו, כל אחת מהמחלקות, לכשבועיים של פעילות מבצעית. המחלקה שלנו פעלה ליד קציעות. ביצענו חדירות לילה לא ארוכות לתוך השטח המצרי במגמה לעקוב אחרי תנועת מסתננים. המדריך הכיתתי שלנו היה המפקד לכאורה, אבל המפקד בפועל היה עבדול, כפי שכינינו אותו. היה ברור לכולם שבשטח הוא המנהיג. אני זוכר איך הוא כאילו נהפך לחיית שדה – היו לו ראייה חדה בעלטה מלאה, יכולת לשמוע רחשים ממרחק של קילומטרים רבים, להריח את האדמה ולזהות נוכחות אדם ויכולת גישוש אחר עקבות. ואת כל זה הוא עשה בשליטה עצמית, באיפוק ובשקט מופתיים. "הדמות הזאת, של אדם-שדה, ריתקה אותי גם כעבור שנים", המשיך תדמור. "מרטין בובר מכנה את האדם מהתקופה הקדומה של האנושות בשם 'בן בית', כלומר בן בית בטבע. האדם הקמאי הזה חש את הטבע ואת תופעותיו – השמים והאדמה והמים והברקים והצמחייה וחילופי העונות – ביחס אני-אתה, בלי מחיצה בינו לבין התופעות הללו, בלא עיבוד שכלתני, כחוויה ישירה, מכילה. זאת, על פי בובר, לעומת האדם בן תקופתנו שאיבד את היכולות הללו. "לפני שנים רבות קראתי מכתביו של הסופר הפרואני קרלוס קסטנדה, וכרבים מהצעירים אז, התפעלתי גם אני מדמותו של גיבור ספריו, השאמאן דון חואן. אף הוא אדם-טבע, איש בעל עוצמות רוח וסגולות היוצרות קשר עם גורמי הבריאה ועם הנשגב.

35 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

"כשהתוודעתי לדמויות האלה וניסיתי להמחיש אותן בעיני, הלכתי לעבד אל מג'יד ח'דר. דרכו הבנתי אותן טוב יותר". ■ ■ ■ באחד מתרגילי הלילה בקורס היה עמוס המקלען ובסיומו גילה שאחד מחלקי המקלע נפל בשטח סלעי. למחרת בבוקר ביקש ממפקד המחלקה אישור לחפש את החלק החסר. האזור היה גדול מאוד והחלק קטן מאוד ובוודאי נחבא עמוק בין הסלעים. הסיכוי למצאו היה קלוש. כל הצוערים עקבו אחרי עמוס, שהתקדם באטיות, צעד אחר צעד, עד שמצא את החלק שאבד. "כנראה נולדתי עם זה. יש לי כישרון להתמצא גם ביום וגם בלילה", הסביר לצוערים המתפעלים. במרס 17 במהלך קורס הקצינים נלקח עמוס למשימה מיוחדת. ב־ תקפו מסתננים שהגיעו מירדן אוטובוס שחזר מאילת, שם 1954 השתתפו הנוסעים בטקס לציון חמש שנים לכיבוש העיר והנפת דגל הדיו. המחבלים פתחו באש מהמארב בשעה שהאוטובוס טיפס באטיות במעלה עקרבים התלול, שהיה הציר היחיד שחיבר אז בין מהנוסעים נרצחו. זה היה אחד האירועים 12 באר שבע לאילת. הקשים שידעה ישראל באותן שנים. ירקוני התבקש על ידי אלוף הפיקוד לנסות לאתר את עקבות התוקפים, שהובילו מזרחה, לעבר גבול ירדן. זהותם הייתה ידועה: בראשם עמד סעיד אבו בנדק, מבריח בדואי משבט אל־עזאזמה שחלקו יושב בנגב וחלקו בסיני. ככל הנראה היה מדובר בפעולת נקמה על הברחה גדולה שארגן וסוכלה קודם לכן בידי צה"ל. הכוח הרודף, בהובלת הצוער הבדואי, הגיע עד לגבול ושם עצר. מאותו רגע, סיפר עמוס, נפתח חשבון דמים בינו לבין אבו בנדק. הטבח במעלה עקרבים והידיעה שמדובר בגבול פרוץ לחלוטין, גם ממזרח וגם ממערב, היו אחד הזרזים להקמת יחידה חדשה בצה"ל – כוח מיומן שיתמחה באיתור חדירות ובמרדף אחר החודרים, ואחת היא לאיזו מטרה חדרו: מודיעין, גניבה, חבלה או

עמוס ירקוני | 36

רצח יהודים. שם היחידה, שהוקמה בתוך זמן קצר בפיקוד הדרום, היה סיירת שקד. החשבון הפתוח עם אבו בנדק, שככל הנראה היה מעורב גם ברצח מפקד סיירת הצנחנים יאיר פלד, שנורה למוות כשסייר לבדו שנים לאחר מכן, בנובמבר 16 בוואדי סרפד בנגב המערבי, נסגר . כוח של סיירת שקד בפיקודו של אלי מלמד, אז סגן מפקד 1970 הסיירת, חיסל לאחר מרדף ארוך חוליה ובה שלושה מסתננים, שחדרו מסיני והניחו מוקשים בצירים בנגב המערבי. הם הסתתרו באחד מבורות המים העמוקים שבאזור ונורו אחרי שסירבו להיכנע. רק לאחר מעשה התברר שמפקדם היה אבו בנדק, הרוצח מאוטובוס הדמים במעלה עקרבים. עמוס ירקוני כבר לא היה אז בסיירת שקד. מיד עם סיומה של מלחמת ששת הימים העביר את הפיקוד לבנימין (פואד) בן אליעזר ומונה למושל הצבאי של דרום סיני. מישהו מיהר לעדכן אותו שחשבון הדמים נסגר. עמוס, סיפרו לוחמים שהשתתפו במרדף, מיהר להגיע במסוק לאזור, עמד ליד שנה אני 20 הבור שבתוכו הסתתר ונורה אבו בנדק וקרא בקול: " רודף אחריך, מאז מעלה עקרבים". גם לסיפור הזה, כמו לסיפורים רבים אחרים שנקשרו בדמותו של עמוס ירקוני, יש כמה גרסאות. לדברי גרשון וילן, "יום אחד עמוס התקשר אלי. אני כבר מזמן לא הייתי בשקד. הייתי אזרח בבית, בנגבה, ועמוס היה המושל הצבאי של דרום סיני. 'שמע', הוא אמר לי, 'מצאתי איפה אבו בנדק מתחבא. אני מבקש ממך לארגן חמישה־שישה חבר'ה מוותיקי היחידה ולהגיע אלי לסיני ונצא לחסל אותו'. כולנו כבר היינו אזרחים וברור שהתחמקנו בשקט מהרעיון. "אבל אחרי כמה שנים, כשעמוס כבר היה אזרח, נחת הליקופטר במגרש ליד ביתו, והקמב"ץ של שקד העלה אותו אליו. עמוס לקח את הרובה הרוסי המפורסם שלו וטס לשטח. כמה וכמה צוותים של שקד עמדו מסביב. עמוס דרך את הנשק, הזדחל למערה ורוקן שתי מחסניות על אבו בנדק. סיירת שקד ועמוס ירקוני סגרו את

37 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

החשבון עם הרוצח ממעלה עקרבים". עמוס עצמו מעולם לא דיבר על המרדף ההוא.

■ ■ ■ , הגיע הרמטכ"ל משה 1954 לטקס הסיום של קורס הקצינים, בקיץ דיין, ששמח מאוד לפגוש את חברו מנהלל. "צה"ל גאה בקצין הבדואי הראשון שיכול לשרת בכל יחידות הצבא", אמר כשענד לעמוס ירקוני את דרגות סגן־המשנה. מילים יפות, אך כשביקש סג"ם ירקוני לשרת באמ"ן, קיבל תשובה שלילית. הוא הבין אז שיחידות שלמות בצבא חסומות בפניו. הרמטכ"ל משה דיין התגאה בקצין הבדואי הראשון שסיים קורס קצינים, אבל המקום היחיד שאליו היה יכול להגיע היה , יחידת המיעוטים של 300 המקום שממנו יצא לקורס – פלוגה פיקוד הדרום. הוא אכן חזר לשם והמשיך בפעילות המבצעית הרגילה: סיורים, מארבים, סיוע למטיילים שתעו במדבר ועוד. קצין ביחידה האחראית לביטחון בנגב, שכל חייליה דרוזים המונהגים עד ידי סגל פיקוד יהודי וקצין בדואי אחד. האפליה, כך למד, לא הסתיימה בכך. לימים, כשאחד מבניו רצה להתנדב לקורס חובלים, התשובה הייתה שלילית. יהודה מלמד, קצין בשקד ולימים אלוף־משנה בחיל הים, סיפר: "יום אחד עמוס התקשר אלי, הייתי כבר בדרגה בכירה בחיל הים. הוא אמר לי שלא קיבלו את הבן שלו לקורס חובלים כי הוא בדואי. בתמימותי הגדולה אמרתי לו שאני בקשר טוב עם אלוף זאב אלמוג, שהיה אז מפקד חיל הים, ושאני מיד אפגש איתו כדי לפתור את הבעיה "עמוס לא רצה שאפגש עם אלמוג, הוא לא אהב דברים כאלה, אבל אני התעקשתי. הייתי משוכנע שהכול יסתדר. נפגשתי עם זאב, סיפרתי לו מה הבעיה והוא אמר לי מיד: 'אתה יודע שהוא בדואי'. 'כן', השבתי, 'אבל הוא הבן של עמוס ירקוני והוא מתאים'. אלמוג לא ידע מי זה עמוס ירקוני וגם אם היה יודע, אני לא בטוח

עמוס ירקוני | 38

שהתשובה שלו הייתה שונה. 'אני לא יכול לעשות את זה', הוא אמר. 'זה יהיה תקדים בחיל הים'. "יצאתי משם כועס מאוד. התקשרתי מיד לעמוס והמילים הראשונות ששמעתי ממנו, עוד לפני שהספקתי לספר לו מה הייתה תגובתו של מפקד חיל הים, היו: 'אתה לא צריך להגיד לי, אני יודע בדיוק מה קרה. אני רגיל לזה...' הרגשתי שזאת נקודת שבירה שלו. האיש האציל הזה, בעל התכונות שלא מוצאים אצל אחרים, שנתן שנים מחייו וחלקים מגופו למען מדינת ישראל, היה פגוע עד עמקי נשמתו. רציתי להתנצל בשם חיל הים, אבל עמוס הרגיע אותי. בהמשך, בשיחות אישיות רבות שקיימנו, הבנתי עד כמה הנקודה הזאת קיימת ומעיקה. עמוס הרגיש, ואת זה שמעתי ממנו, שלא משנה כמה הוא תרם למדינת ישראל, הוא תמיד מקבל סטירה ונשאר בדואי לעומת יהודי". לאחר שנדחתה בקשתו של הבן להתנדב לקורס חובלים, הוא שירת באחת מיחידות השדה.

חייבים להודות: היו גם גזענות ואפליה גם אם אתם הילדים של גיבור ישראל, אין כל ערובה שהמערכת לא תתייחס אליכם באופן שונה. מאג'ד, הבן של עמוס וג'ורג'ט, שירת בשקד והוחלט , כל 1 לשלוח אותו לקורס קצינים. הוא הגיע לבה"ד המועמדים נשלחו למגרש המסדרים, ומאג'ד נשאר בחוץ. אף אחד לא ניגש אליו, לא דיבר איתו. מתוך אחד החדרים הוא שמע שיחה: "כן, אבל הוא בדואי". "נכון, אבל אבא שלו סגן־אלוף". מאג'ד נפגע מאוד והחליט לחזור הביתה. פרצה מהומה. מצד אחד, הוא ברח מהצבא, ומצד שני הוא הבן של... פאצי (אמציה חן, לוחם בסיירת ולימים מפקדה) וגרשון וילן התקשרו לגנדי ולפואד. מישהו התנצל, אבל

39 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

מבחינת מאג'ד הסיפור נגמר. הוא לא היה מוכן לחזור . נשאר בשקד עד סוף השירות, אבל עם 1 לבה"ד שריטה גדולה בלב. "כילדים לא הרגשנו שונים. לא היו אפליה או גזענות", סיפרה אחת מבנותיו של עמוס, "חוץ ממקרה אחד, כשנסענו מבית הספר לביקור בכפר חב"ד. לפני הנסיעה אמא, עם החושים שלה, ביקשה מהמורים לברר אם זה בסדר שאני אצטרף. התשובה הייתה שמבקשים שאני לא אגיע. השכבה כולה החליטה שאם אני לא נוסעת, גם הם לא נוסעים. ואז מישהו בא והתנצל, כרגיל, כי ידעו מי אבא שלי". אמירה, בתו של עמוס: "למדתי באוניברסיטה העברית, גרתי במרכז ירושלים ורציתי להירשם בסניף של קופת חולים מכבי בעיר. הגעתי לפקיד והיה צריך למלא טופס עם שאלות, שאחת מהן הייתה על השירות בצבא. אמרתי שלא שירתי בצבא, זה היה עוד לפני שהתגייסתי. 'למה?' הפקיד שאל. 'כי אני לא יהודייה', עניתי. הוא הסתכל עלי, זרק את הטופס לפח ואמר לי: 'את יכולה ללכת להירשם רק במזרח ירושלים'. "הייתי בשוֹק. עוד לא הבנתי את המצב. רק כשחזרתי הביתה התחלתי לעכל את הדברים. דיברתי עם חברים והתפרסמה כתבה באחד העיתונים. אבא ביקש שלא יוזכר שם המשפחה, אבל בסוף זה הוזכר עם הפרטים של אבא ומה הוא עשה בצבא. מנכ"ל מכבי התקשר לאבא והתנצל. ביקשו שאגיע לסניף להירשם. ענו להם בשמי שאני מוותרת על הכבוד. "בהמשך רציתי לשכור עם חברה דירה בתל אביב. הגענו לעורך דין שטיפל בהשכרה. הכול היה בסדר

עמוס ירקוני | 40

גמור. הוא צילם את תעודות הזהות שלנו, חזר ואמר לי שהוא מצטער, אבל אני לא אוכל לגור בדירה הזאת. שאלתי למה, והוא ענה, 'כי גרים בבניין אנשים שלא מעוניינים שערבים יגורו פה'. "ידעתי שזה יקרה. חזרתי הביתה ושלחתי לו בפקס את צילום הכתבה שפורסמה לאחר המקרה עם מכבי. הוספתי שזה כרטיס הביקור שלי. אחרי כמה שעות קראו לנו בחזרה וחתמנו על החוזה. הבנתי שכך אני צריכה לפעול מעכשיו והלאה. שיש לי כרטיס ביקור: כתבה בעיתון..."

שקד - שומרי קו דרום, או שירות קומנדו דרום

כיום 1955 במאי 15 היסטוריונים וותיקי סיירת שקד מציינים את הולדתה של היחידה. אמנם התאריך הרשמי הוא כמה חודשים מאוחר יותר, אבל באותו יום במאי יצא כוח שמנה עשרה לוחמים – לנסות 300 – המפקד, חמישה צנחנים וארבעה דרוזים מפלוגה לתפוס אנשי מודיעין מצרים שחצו את הגבול מרצועת עזה עם משימה מוגדרת: לרשום את פרטי כלי הרכב הצבאיים שנוסעים על הכביש דרומה מאזור אשקלון ואת מספרם. של הצנחנים, 890 יום קודם לכן נקרא חנן נוימן, סמל בגדוד להתייצב יחד עם ארבעה חיילים שיבחר במטה פיקוד המרכז עד פירוקה, לא היו ידועים 101 ברמלה. לנוימן, שהיה מוותיקי יחידה פרטים, למעט העובדה שהתבקש לא לדבר על הפגישה. נאמר לו רק שהוא נדרש למשימה סודית ובפיקוד כבר יסבירו לו במה מדובר. ארבעת הלוחמים שבחר היו אריה שפירא, בני קידר, שמואל קפון ובועז לוי. "אם ישאלו למה לוקחים אתכם, תסבירו שמדובר בקורס חבלה", אמר להם והסביר שגם הוא עצמו לא יודע יותר על המשימה שנקראו אליה. בדרך לרכב שייקח אותם לפיקוד המרכז הם פגשו את מפקד הגדוד, אריק שרון, שתדרך אותם בקצרה, אך גם הוא לא ידע או לא רצה להסביר לשם מה הם נשלחים לפיקוד.

41

עמוס ירקוני | 42

ברמלה פגשו החמישה את קצין האג"ם הפיקודי, שמואל גלינקא, ושמעו סוף כל סוף במה מדובר: אנשי מודיעין מצרים חודרים ללא הפרעה לשטח ישראל, אוספים מודיעין, מצלמים וחוזרים לשטח מצרים בלי שצה"ל יצליח ללכוד אותם. לכן מכינים כוח קטן שיהיה מיומן למשימה מיוחדת: לאתר ולתפוס אנשי מודיעין ומסתננים שעוברים את הגבול. אנשי הכוח ילבשו בגדים אזרחיים ויקבלו נשק לא תקני, ובפעם הבאה שייוודע על חוליה שחדרה לארץ – יתפסו את אנשיה. עד אז יחכו במחנה קסטינה, מוכנים להפעלה. באותו זמן, כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, במשטרת , יחידת המיעוטים, 300 עיראק סווידאן, שבה היה הבסיס של פלוגה זימן אליו מפקד היחידה, סא"ל יעקב צביה, את סג"ם עמוס ירקוני. התדרוך היה זהה לתדרוך שקיבל נוימן: קח ארבעה חיילים מהפלוגה ותתייצב בלשכת קצין אג"ם של פיקוד המרכז. ירקוני בחר ארבעה דרוזים - פאריד פארס, חמזי שראוף, סלים א־דין וסלמאן חלבי - ויחד הגיעו ללשכתו של גלינקא ולאחר תדרוך קצר נסעו לקסטינה. שם פגשו את חמשת הצנחנים ואת סגן צבי עופר, מהצנחנים גם הוא, שמונה למפקד הפעולה אם וכאשר תתקיים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעמוס נקרא למשימה מיוחדת. על יכולתו למצוא 300 המוניטין שיצאו לקצין הבדואי מפלוגה נתיבים, לאתר עקבות וסימנים וללכת עליהם לאורך עשרות קילומטרים היו ידועים לקצונה הבכירה בצה"ל, ואת גלינקא, קצין האג"ם של פיקוד המרכז, הוא פגש פעמים אחדות בעבר. , כמה חודשים 1955 אחת הפעמים האלה הייתה בתחילת לפני שנשלח לאתר את אנשי המודיעין המצרים. הוא נקרא אז ללשכתו של גלינקא והתבשר שצריכים אותו למבצע מיוחד. גלינקא לא פירט יותר מדי, רק נתן לו להבין שמדובר במשימה סודית ושעליו להתאמן לקראתה ולהיות בכושר טוב. הוא הוסיף כי הרמטכ"ל דיין הוא שהמליץ עליו: "אם יירו את עבד אל מג'יד מלוע תותח לאי שם, הוא ייפול על רגליו וידע מיד היכן הוא

43 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

נמצא והיכן הצפון", אמר דיין, שרצה לוודא שהקצין הבדואי יצורף למשימה החשאית. בסופו של דבר, אף על פי שהתאמן לקראת הובלת הכוח וצעידה קילומטרים ביום, עמוס לא השתתף במבצע ירקון 60 למרחק של , שנועד לבדוק אם כוח שריון גדול יכול לנוע 1955 החשאי ביוני בוואדיות שבמזרח סיני לכיוון שארם א־שייח'. שישה לוחמים בפיקודו של סא"ל אשר לוי הונחתו בסירה בחוף דהב ובמשך שלושה ימים נעו ברגל בשטח מצרים, סרקו ומיפו את הוואדיות וחיפשו את הנתיב המתאים למעבר של כוח שריון גדול. כעבור שנה וחצי, בזכות מבצע ירקון והנתונים שאספו ששת הלוחמים, בפיקודו של אברהם יפה להפתיע במלחמת סיני 9 יכלה חטיבה את המצרים ולנוע דרומה מדהב דרך ואדי פורטוגה, במסלול שעד אז נראה בלתי עביר לכוחות שריון. ההסבר שקיבל ירקוני לאי־שיתופו במבצע היה החשש לגורלו אם ייפול בשבי. מה יעשו המצרים אם יגלו שנפל לידיהם קצין ערבי שמשרת בצבא הגנה לישראל? ירקוני לא קנה את ההסבר הדחוק, ולימים תיאר את האירוע כהוכחה נוספת לחוסר הרצון של מפקדי צה"ל לשתף בדואי במבצע כל כך חשאי, כמו שלא אפשרו לו להגיע לאמ"ן. ■ ■ ■ ובחזרה להיערכות בקסטינה: למחרת בשעות אחר הצהריים עלה הכוח, בבגדים אזרחיים, על טנדר ונסע לאזור אשקלון. משם המשיכו אנשיו דרומה, לכיוון קיבוץ ארז ורצועת עזה. נוימן שחזר לימים את המרדף שהוביל להקמת סיירת שקד: "כולנו היינו בבגדים אזרחיים. גם הטנדר שנסענו בו לא היה רכב צבאי. ההנחה הייתה שיש בשטח תצפיות של המצרים וכשיראו אנשים בבגדים אזרחיים וברכב אזרחי, הם יעריכו שמדובר בפועלים שיוצאים לעבודה ולא יחשדו שזה כוח צה"ל. כמה קילומטרים אחרי אשקלון ירדנו מהכביש ונסענו בדרך עפר בין

עמוס ירקוני | 44

הפרדסים. אחרי כמה מאות מטרים הבחנו בקופסת סיגריות על הדרך. עצרתי את הנהג וירדתי לבדוק. אלה היו סיגריות מצריות. הבנו שאנחנו בכיוון הנכון. על דרך העפר היו עקבות של שני אנשים, אחד שהלך בסנדלים והשני בנעליים. על טביעת הנעל היה עיגול. הבנו מיד שזאת לא נעל של חקלאי. "התחלנו ללכת על העקבות, אני ברגל וכל הכוח אחרי בטנדר. אחרי כמה זמן העקבות נכנסו לתוך פרדס. כבר התחיל להחשיך ואיבדנו אותם. נסענו בחזרה לקסטינה ולמחרת מוקדם בבוקר חזרנו לאותו מקום". 15 עמוס ירקוני לא היה באותו יום על הטנדר. למחרת, ב־ במאי, נקבע לו דיון בבית משפט בעקבות תאונת דרכים שהיה מעורב בה. הוא היה אמור להיות גורם משמעותי במרדף, מי שיעקוב אחר התקדמות החוליה ויאתר את מיקומה. בהיעדרו, פאריד פארס הדרוזי מילא את התפקיד. לימים סיפר: "בפלוגה יצאתי עם עמוס להרבה סיורים. כל הזמן הייתי צמוד אליו. ראיתי איך הוא עובד וחיקיתי אותו. למדתי ממנו לגשש ואחר כך יצאנו לשטח גם בלעדיו". נוימן המשיך: "חזרנו בבוקר לאותו מקום שבו איבדנו את העקבות. הקפנו את הפרדס וגילינו אותם שוב, הן נמשכו בתוך שדה חרוש. המשכנו אחריהם, שוב אני ברגל וכולם בטנדר אחרי. העקבות יצאו מתוך השדה והמשיכו לגבעה קטנה שהיו בה כמה מערות. ליד אחת מהן ראינו שאריות של פיתה די טרייה וצואה שהיו בה גרגירים של סברס. ניגשנו למערה. היה שם פיר בעומק של שני מטרים בערך, שירד לתוכה. ירדתי למטה והארתי בפנס לעומק המערה. מזווית העין ראיתי שרוול לבן באחת הפינות. העמדתי פנים שאני לא רואה, חזרתי לפיר וביקשתי מהחבר'ה שימשכו אותי למעלה. כשעליתי, אחד מהם אמר לי שהייתי חיוור כמו סיד. ברור. הם יכלו לחסל אותי בתוך המערה". כשנוימן היה למעלה, הלוחמים החלו לירות לתוך המערה ואחד החיילים הדרוזים צעק למסתתרים בערבית שאם לא ייכנעו,