עמוס ירקוני / דני דור

141 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

לא היה ביחידה. נשארו רק הסיפורים והמורשת. "השתחררתי ושובצתי למילואים כמפקד פלוגת סיור בדרום שעשתה דברים דומים למה שעשתה הסיירת. באחד הלילות, במהלך סיור באזור ניצנה, זיהיתי עקבות. הודעתי על כך בקשר, ומי עונה לי שם? עמוס ירקוני, המושל הצבאי של מרכז סיני. לא הבנתי איך הוא עלה מולי בקשר, אבל אי־אפשר היה לטעות בקול שלו. בתוך חצי שעה הוא הגיע למקום וזיהה אותי: 'אה, זה אתה, שלומי, מסיירת שקד'. "עשינו יחד מרדף מוצלח אחרי שניים שחדרו מסיני. עמוס כבר לא היה צעיר וגם היה נכה, אבל הרגשתי שהאירוע הקפיץ אותו בבת אחת, כאילו רוקנו עליו בלון חמצן ונתנו לו אדרנלין. הוא כמו חזר שנים לאחור, למרדפים של שקד. נתן הוראות ימינה או שמאלה, והכול בהתלהבות גדולה. הרגשתי שהוא ממש חי את האירוע וחוזר לימים המיוחדים שלו כמפקד הסיירת. תפסנו את החוליה ונפרדנו, אני חזרתי לבסיס של יחידת המילואים ועמוס למשרד שלו באל עריש. לימים, כשחשבתי על המפגש הזה, חשתי עצב מסוים. הרגשתי כאילו הוציאו מהאיש את חדוות העשייה והיצירה. הצבא לא ידע להפיק ממנו את המיטב. וחבל". ■ ■ ■ , לאחר שנתיים בתפקיד, פשט סא"ל עמוס ירקוני את מדיו. 1969 ב־ , לאחר שתי פציעות קשות בפעילות 50 הוא כבר התקרב לגיל מבצעית שהותירו אותו נכה, והשלים עם העובדה שלא יקבל תפקיד נוסף בצבא ולא יתקדם עוד בסולם הדרגות. מפקדים ביחידה סיפרו שעמוס קיווה שיוכל להמשיך לשרת. הוא לא דיבר על זה, אבל נתן תחושה כזאת. לא דיבר על אכזבה, אבל העיניים שידרו משהו אחר. לאחר חופשת שחרור של כמה חודשים עמוס קיבל תפקיד חדש באזרחות: ראש צוות אכלוס דרום במחלקת מיעוטים במשרד השיכון. המשימה המרכזית שעמדה לפניו הייתה הטיפול בנושא