עמוס ירקוני / דני דור

״תודה לך אבא, על האדם הנועז ופורץ הגבולות שהיית״

בבואי לכתוב את ההקדמה, נפל דבר בישראל. אחרי מאורעות שבעה באוקטובר, המדינה אינה אותה המדינה ואנחנו איננו מי שהיינו. סיפור חייו של אבא שלי רחוק מאוד בהיסטוריה, אך נראה קרוב מאי פעם ואף רלוונטי. מחשבותי נדדו בימים אלה למאורעות הטבח ויכולתי לחוש את מה שעבר על 1947 בבתי הזיקוק בחיפה בדצמבר אבא שלי באותם הימים. גם הוא לא נשאר אותו האדם לאחריהם. ימים קשים עוברים על ארצנו ובתקופה זאת, מתחלפת התקווה בזעם, ואחריו שוב עולות המחשבות כי בשוך הקרבות והמלחמות תבוא תקופה חדשה שאולי תביא תקווה אחרת. לא תקווה של תמימות, אלא תקווה שתיוולד מתוך הבנת המציאות החדשה ואולי תהיה צנועה יותר. אבא שלי האמין בזכותו של העם היהודי לחיות בארצו, ובאותה הנשימה האמין, כי יושבי האדמה הזאת יש זכות לחיים, לצדק, לכבוד ולשוויון ואף אמר זאת בקול ופעל למען הגשת חזונו. לא הייתה בעיניו סתירה בין שתי אמונות אלה ומעשיו מעידים על כך.

■ ■ ■

7