עמוס ירקוני / דני דור

93 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

על הפעילות המבצעית ועל קליטת הלוחמים החדשים. לימים הסביר חיים לסקוב, אז אלוף פיקוד הדרום, את הבחירה בבן־חור בכך שהיה איש מודיעין, שיכול לשלב חשיבה, תחושה וניסיון. בן־חור, שחזרו ותיקי שקד, היה סייר טוב וצלף מעולה, אבל למרות שלוש שנותיו ביחידה, השפעתו על הפעילות המבצעית הייתה שולית. על אף הפעילות המבצעית השוטפת וסיכול ניסיונות חדירה רבים מרצועת עזה, באותה תקופה צה"ל עדיין לא אִפשר לשקד לגייס בעצמה את כל הלוחמים והמפקדים. רוב המצטרפים היו חיילים מהצנחנים שמפקדיהם העדיפו, מסיבותיהם שלהם, שלא יישארו שם, או קצינים שזה עתה סיימו קורס קצינים וסירבו לחתום לשנת קבע כתנאי לחזרתם לצנחנים. חיילים וקצינים ועוד עשרה גששים. 15 היחידה הקטנה מנתה אז הם לבדם היו אחראים לחסום מרחב עצום ולמנוע ניסיונות חדירה מירדן ומרצועת עזה. הפתרון היה למצוא דרכים יצירתיות לבצע את המשימות – למשל, דרך הטשטוש או חיתוכי הצירים, שאומצו בהמשך בכל יחידות הביטחון השוטף בגבולות המדינה. , לאחר שלוש שנים בתפקיד, עזב בן־חור את שקד 1958 ב־ ובמקומו מונה שאול יעיש, גם הוא פלמ"חניק לשעבר, ששירת קודם לכן ביחידת המיעוטים. פעם נוספת הוצנח מפקד יהודי ליחידה, מעל לראשו של הסגן הבדואי. המפגש הראשון בין יעיש וירקוני היה טעון. עמוס, שלא הסתיר את אכזבתו מכך שלא קיבל את הפיקוד, נפגע כשהמפקד החדש דרש שיעביר אליו את מפתחות הג'יפ הפיקודי – אחד הסמלים של המפקד. הוא החליט שלא ימשיך לשרת תחתיו, גם אם המשמעות היא שחרור מצה"ל. הוא לא היה היחיד שסירב לקבל את מרותו של יעיש. הגששים הבדואים והדרוזים, שהיו כולם מהצפון והובאו ליחידה על ידי עמוס, סירבו לשתף פעולה ו"התרשלו" בפעילותם המבצעית, עד כדי כך שהתעלמו לעתים מעקבות של מסתננים שהתגלו בשטח. גם הקצינים היהודים הודו שהפעילות המבצעית נפגעה קשות מרגע שעמוס הודיע שאינו מוכן לשרת תחת שאול.