בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין
ורובי (רבקה'לה) ירון ז"ל סיפורם של חנן
במומביי שבהודו לאבא יוסף ואמא חנה דניאלס קולקטר. אני הבכורה 1942 - : נולדתי ב רובי ואחרי מיכאל ז"ל, מזל, יואל, דני ורחל. אבא עבד בחברת ביטוח ואמא היתה מילדת בבית חולים. היה לנו בית גדול בו גרנו עם משפחת אחיו של אבא. בהודו, באזור מהרט, שם גרנו, דיברו מהרטית, הינדו ואנגלית. אנחנו דיברנו בעיקר אנגלית ומעט מהרטית. היתה קהילה יהודית באזור שלנו אבל לא היו קשרים משמעותיים. בחגים היו מסבים את אחד הבתים לבית כנסת, שם היינו מתכנסים וחוגגים את ראש השנה, יום כיפור, חנוכה ופסח. לא ציינו את ט"ו בשבט, פורים ושבועות. החתונות היו לפי ההלכה והדת אבל חגיגות הנישואין היו כמנהג המקום ונמשכו שבעה ימים, בהם עברה כל המשפחה לקרבת מגורי הזוג והוריהם, שם שהינו עד תום החגיגות. כשהייתי בגיל הגן הכניסו אותי לבית ספר שכלל גן. המקום נראה לי נורא, ובכיתי כל הזמן. אבא שלי הגיע, לקח אותי הביתה, הכה אותי (כפי שהיה מקובל אז) והחזיר אותי לגן. יותר לא בכיתי שם אף פעם. לאחר זמן קצר עברתי ללמוד במנזר סנט טריזה קונבנט. שם היה לי נפלא. מקום יפה וחינוך טוב. למדנו מעשר עד אחת אחה"צ. מאחת עד שלוש היינו חייבים לישון. ישבנו ליד השולחנות והנחנו את הראש על הידיים על השולחן. היה לי קשה ולא הצלחתי לישון אבל רציתי מאוד להתחיל את כיתה א', והתנאי היה שעובר לכיתה רק מי שישן יפה בצהריים. העמדתי פנים שאני ישנה תקופה די ארוכה עד שהצלחתי לעבור לכיתה א'. למדתי שם עד גיל שתים עשרה וחצי. הלימודים היו ברמה גבוהה, בעיקר במתמטיקה. כשהדוד שלי עלה לארץ עם משפחתו, כבר דובר בבית על הארץ ועל עליה. מצבנו הכלכלי היה קשה והורי החליטו שאני ואחי נעלה לארץ בעזרת עלית הנוער. אני הייתי בת שתים עשרה וחצי ואחי צעיר ממני בשנה. בארץ היה כבר הדוד שלי, ועוד קרובי משפחה, והורי סמכו עליהם שידאגו לנו. בהגיענו עברנו ישר ל"שער עליה" וזכינו לקבלת פנים עם די.די.טי. אני זוכרת שאמרו לנו שאם נאכל שבעה זיתים נקבל ביצה. שנאתי את הזיתים אבל אהבתי מאוד ביצים, וכך, הייתי לוקחת שבעה זיתים, כשלא ראו העפתי אותם ממני והלאה ושמחתי בביצה שקיבלתי. אחרי שבועיים עברנו לרמת הדסה, פנימייה לילדים שהגיעו לארץ לבד. מנהל הכפר הירוק הגיע לרמת הדסה, לארגן קבוצה שתשתלב בבית הספר בכפר הירוק. הוא בחן אותי, התרשם מרמת המתמטיקה שלי, וצירף אותי לקבוצה. אחי נשאר ברמת הדסה. הפרידה ממנו היתה לי מאוד קשה, בכיתי הרבה ובסוף העבירו גם את אחי לכפר הירוק ושוב היינו יחד. היה לנו טוב מאוד שם, בתחילת השנה הראשונה אף בת לא רצתה לישון איתי בחדר. אחרי חצי שנה כולן התחרו מי תגור איתי. בשבתות וחגים נשארנו בדרך כלל בכפר הירוק, לעיתים התארחנו אצל הקרובים, שחיו בצפיפות ובתנאים כלכליים קשים, והיה לא פשוט לארח אותנו. הקושי היה בעיקר בחופש הגדול, לארח עוד שני ילדים למשך חודשיים, לכן בילינו חלק מהחופש בכפר, ולמותר לציין שלא היינו שם לבד. עוד לא סיימתי 18 . כשהייתי בת 18 עלית הנוער מימנה את שהותנו במסגרת לימודים עד גיל
27
Made with FlippingBook Annual report