בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

בית בונים בשנים סיפורי חברים

דורית גופר שמעה וכתבה

תודה מיוחדת לנועה פז שעיצבה וערכה את הספר בנועם, סבלנות וכישרון רב. תודה לדליה ורדון, טלי בן ענת, טל רהב לוי, וימית מילה על עזרתן בהגהה בהעברת התמונות ובעצות חשובות. תודה ליוספה זליגמן על העזרה באיתור התמונות.

תוכן עניינים

חברים ותיקים מספרים יעל ודוד קנטי נעמי ואריה מאייר רעיה קידר

5 9

13 14 18 21 27 31 35 39 43 46 49 52 55 59 62 65 70 74

רחל ואיציק בריקמן שלום ואסתר לוי ז"ל דליה ורדון ודן בנארי חנן ז"ל ורובי ירון רחל ושמואל ריקליס רותי ודוד תמרי

רוני ז"ל והגר אור דליה ודן קרן ז"ל דורית גופר

משה'לה גופר ושולי יוספה וגרשון זליגמן חיים ז"ל וציפה מיכאלי נורית ומוטי שיק ענת ולומי שמיר אסתר ויעקב סתר ברברה וג'ין פלקובסקי סריל ואבי לוי

בשבילי הקיבוץ

מילון מושגים קיבוצי כך הגענו הקיבוץ בראי הזמן כך זה היה

80 83 89 133

1

פתח דבר

לפני כעשר שנים חשבתי שנכון יהיה לתעד את סיפור חייהם של ותיקי בית גוברין. חיפשתי דרך לממש את הרעיון ועבר זמן רב עד שמצאתי את הדרך המתאימה. השתתפתי בקורס לתיעוד חיים במועצה, ועם הידע שרכשתי ניגשתי למלאכה. כצעד ראשון הגדרתי את הקבוצה. בחרתי את קבוצת הוותיקים כפי שהוגדרה אז - כל צעיר מגיל שישים ומעלה. קבוצה זו כוללת בעיקר את בני הקיבוציםשהגיעו לבית גוברין במסגרתשנהשלישיתאו גיוסמשפחות. הקבוצה מונה עשרים משפחות, מתוכן שלוש שהצטרפו לקיבוץ מהעיר, אבל שייכות לאותה קבוצת גיל. בספר זה אין כוונה לתיעוד היסטורי מדוייק של תולדות בית גוברין. חלקו הראשון של הספר מכיל את סיפורי החברים שסופרו לי, כפי שבחרו וזכרו לספר. סדר הסיפורים הוא לפי סדר הצטרפות המשפחות לבית גוברין. החלק השני הוא פסיפס של סיפורים שביחד יוצרים תמונה של הקיבוץ משנותיו המוקדמות ועד היום. זה המקום להודות לכל המספרים שפתחו לנו חלון למסכת חייהם.

דורית גופר

2

חברים ותיקים מספרים

3

סיפורם של דוויד ויעל קנטי

אני בן אמצעי, יש לי אחות גדולה ואח צעיר. 2.2.1936 נולדתי בכפר סבא בתאריך דוויד: גדלתי בכפר סבא שם למדתי עד סיום התיכון. הייתי בצופים ואחר כך בשומר הצעיר. מסיום הלימודים ועד הגיוס לצבא הייתה לי חצי שנה. עבדתי עם בן דודי בעיבודים חקלאיים בדרום. זו הייתה היכרותי הראשונה עם החקלאות וההכשרה החקלאית שלי. התגייסתי לגולני, והשתחררתי מהצבא לפני מלחמת קדש. 1954 בשנת אחרי הצבא גרתי בבית אצל ההורים. המשכתי לעבוד בחקלאות. יום אחד קיבלנו הזמנה לביצוע עבודה בבית גוברין וכך הגעתי לכאן. גרתי בקיבוץ, כשכיר, חצי שנה. הייתה לי חברה, כולם כאן היו בגילי, גרעין "נתיב שדה" הצטרף אז לקיבוץ, אחרי שרות צבאי, והיה שמח. "נתיב שדה" - גרעין של ישראלים בוגרי הנוער העובד - קידמו מאוד את הקיבוץ הצעיר. חברים, היו בכל עמדות המפתח, והיוו גוף חזק ומוביל בקיבוץ הקטן. 120 קבוצה של הגיעה מגבעת ברנר הכיתה של יעל, לשבועיים עזרה. אז הכרנו. בסיום שנת 1959 בשנת הלימודים הגיעה יעל עם כיתתה כקבוצה לשנה שלישית, והיינו לזוג. באותה שנה החלטתי להתקבל לחברות. מכל הבחינות הייתי כמו כולם והחברים הציעו לי להיות חבר מן המניין. את סיפור ילדותי לא ממש זכרתי. אחרי הרבה שנים נודעו לי פרטים שרק את חלקם יעל: בהולנד בעיר האג, להורי לני ומקס שטראוס ושמי היה 24.11.1940 זכרתי. נולדתי בתאריך אמיליה, בשם חיבה מיליקה. את ההורים שלי אני לא זוכרת בכלל. את אבא לקחו קצת אחרי שנולדתי. אמא נשארה לבד עם שני ילדים. היא עבדה בבית חולים ולא ידעו שהיא יהודיה. את אחי הגדול הצליחה למסור למשפחה נוצרייה. שוטר הולנדי שהכירה הסכים לקחת אותי, התינוקת, לבית ההורים שלו. אמא עוד הספיקה לבקר אותי פעם אחת ואחר כך נתפסה גם היא. גדלתי במשפחה ההולנדית הנוצריה עם שתי בנותיהם הקטנות. כל פעם שהגיעו גרמנים לעשות חיפוש, העבירו אותי מעבר לקיר בין שני בתים - אל השכנים. המשפחה הסתכנה מאוד בתיתה לי מקלט. אם היו נתפסים, היו נשלחים למחנות. קראתי להורים אבא ואמא. מסיפורי הילדים הגדולים של המשפחה הבנתי שהייתי שם כמו מלכה. פינקו אותי ושמרו עלי מאוד. כשנגמרה המלחמה היתה אמא שלי, הנוצרייה, במצב קשה והעבירה אותי לדודה שלי היהודייה, ששרדה את המלחמה והשואה. הדודה לקחה אליה גם את אחי הגדול. היינו אצלה שלושה ילדים והיה לה קשה מאוד. לאחר זמן אספו אותנו לביתם הזוג לאו ולני לוין, זוג יהודים מהולנד, ששרדו את המלחמה. גם הם מסרו את שלושת ילדיהם למשפחות נוצריות ולאחר המלחמה התאחדה משפחתם מחדש. לני ולאו אספו לביתם ילדים יהודיים יתומים וכך גם אחי ואני הגענו אליהם. נולד להם ילד רביעי - דוד. חיינו בעיר ביטהובן ואני הלכתי לגן חובה. ארבע שנים היינו בהולנד. היה לנו בית גדול מאוד עם המון ילדים. לארץ עלינו כשהייתי בת שש וחצי. היינו חודש בבית עולים, שם היה קטסטרופה, והגענו

5

לגבעת ברנר, קיבוץ שהסכים לקבל משפחה גדולה. ילדים בגילאים שונים, 12 תרצה, אחותי, כבר נולדה בגבעת ברנר. לאו ולני הגיעו לארץ עם יצאו להכשרה בקיבוצים אחרים. 18 ,17 בנוסף על ארבעת ילדיהם. הגדולים יותר בגילאי גדלתי כבת קיבוץ, במשפחה גדולה. לכל משפחה היה חדר אחד, לנו היו שניים. בכיתה ו' התחלנו לעבוד בקיבוץ אחרי הצהריים, וכך הגעתי לבתי הילדים בפעם הראשונה. אהבתי ספורט, בעיקר כדורסל והיה לי טוב בגבעת ברנר. בכיתה י"ב הגענו לבית גוברין לשבועיים "עזרה" ופגשתי את דוויד לראשונה. בחור נחמד, ומאוד חברותי. בחדרו היו מתכנסים החברה ערבים רבים. הקשר בינינו נשמר עד שסיימתי י"ב והגעתי עם כל הכיתה לשנה שלישית מוקדמת בבית גוברין. ומכאן כבר היה הרומן רציני. אני גרתי עם הכיתה בצריפים, דוויד גר בחדרי הצעירים (בנייני המגורים הראשונים בבית גוברין) אבל היינו זוג לכל דבר. היתה בבית גוברין חברה צעירה ותוססת שנתנה אופי מיוחד למקום. דוויד היה לוקח אותי לטיולים במערות הרבה לפני שסידרו ושיפצו והפכו את המקום לגן לאומי. וכמובן עבדתי בבתי הילדים. בסוף השנה התלבטנו מה לעשות. דוויד החליט שאם אלך לצבא הוא לא יישאר בבית גוברין. אני רציתי קיבוץ, לא ראיתי את עצמי חיה בעיר. החלטנו שנתחתן, וכך נוכל להישאר יחד בקיבוץ. עד היום אני לא ממש מבינה איך ויתרתי על השרות בצבא והחלטתי להתחתן כל כך צעירה. נולד עומר בכורנו. 1962 בל"ג בעומר שנת רוב השנים עבדתי בבתי הילדים. התחתנו. באותו זמן הציעו לי להיות מרכז משק. מאחר ולא היה 15.5.1960 בתאריך דוויד: לי שום ניסיון, מעבר לריכוז הפלחה, יצאתי לקורס מרכזי משק, הראשון שנפתח ברופין. במשך השנים הייתי ארבע פעמים מרכז משק, ריכזתי את הרפת ואת הפרדס. בכל שנות עבודתי הרגשתי שיש לי תפקיד חשוב בפיתוח המשק החקלאי בבית גוברין. עם השנים יצאתי גם ללימודי כלכלה ומינהל בפקולטה לחקלאות ברחובות. סיימתי תואר ראשון וחזרתי היישר לקדנציה רביעית בריכוז המשק. הצטרפתי לצוות הקמת המפעל יחד עם יוסי בנטוב. נירה דורי (בילר) הייתה 1978 בשנת הוקם המפעל "ב. ג. פולימרים". בתחילה כולנו עשינו הכל. 1980 המזכירה שלנו. בשנת עם הזמן התמקד תפקידי ביבוא ויצוא. את ההכשרה הבסיסית רכשתי עוד בלימודי התואר הראשון אבל את הרוב למדתי תוך כדי עבודה. נולד ניר בננו השני. מאחר והייתי רוב השנים מטפלת היו לי הרבה 10.7.1965 בתאריך יעל: ערבים של "השכבות", הלכתי להשכיב ילדים של אחרים במקום את הילדים שלי, והיה לי קשה עם זה. אחרי ניר נולדו דורון, מירב ושי. כל השנים רציתי לקחת ילדה שצריכה בית חם כמו שלקחו אותי בילדותי. בעבודתי פגשתי עובדת סוציאלית שהתמחתה באימוץ. יום אחד בישרה לי שיש תינוקת לאומנה. אספנו את הילדים וקיבלנו החלטה לקחת את התינוקת. פנינו למוסדות הקיבוץ עם החלטתנו ונעננו

6

שכרגע זה לא מתאים. הודעתי לכולם שאימוץ זה כמו לידה ואנחנו עושים את המהלך הזה. חיזקה אותי מאוד הידיעה שאם לא ניקח אותה, היא תגיע כפי הנראה למוסד כל שהוא. דוויד ואני נסענו לתל אביב, פגשנו את התינוקת והתאהבנו. היא הגיעה אלינו כעבור שבוע כשהיא בת חודשיים. מאז יש לנו בת שישית - שושי. יום אחד קיבלתי טלפון מאוסטרליה. "האם את מיליקה שטראוס?" כשעניתי בחיוב סיפרה לי שהיא קלארה, אחת הבנות של המשפחה בהולנד. לאחר זמן לא רב הגיעה לארץ ואז שמעתי לראשונה את כל סיפור ילדותי. הייתי במשבר קשה מאוד. קלארה שאלה אותי איפה הייתי כל השנים ולמה נעלמתי כך להורים שלנו ואני מיד הוצפתי רגשות אשמה. רק אז נודע לי שלני לא הרשתה להורי ההולנדים לבקר אותי ולהיות בקשר. היא ולאו לא אפשרו למשפחות שגידלו את הילדים היהודיים לדעת היכן הם ולשמור על קשר מכל סוג שהוא. לאחר זמן קצר הגיעו כל חמשת האחים לביקור אצלנו. ההורים כבר נפטרו. היתה פגישה מרגשת מאוד. הבנתי כמה היה חסר לי הקשר איתם. יותר מאוחר קיבלנו מהקיבוץ מימון לנסיעה להולנד. חזרתי לבית הראשון אותו הכרתי. בהולנד חזרתי לדבר הולנדית. הטרגדיה שלי היא שלא הכרתי את סיפור הצלתי וילדותי. כתינוקת נותקתי מהורי, אחר כך הופרדתי ממשפחתי, בה הייתי ילדה רגילה, עם הורים ואחים, ולמרות שהקשר עם לני ולאו היה טוב וחזק, והיו לי שנים טובות איתם, הביאו הזעזועים שעברתי לכך שמחקתי את כל שנות ילדותי המוקדמת, עד כדי שיכחת שפת האם שלי. כפי הנראה זו הסיבה שאף פעם לא שאלתי מה היה ומה קרה איתי ולא התעניינתי בשורשים שלי. כשנוצר מחדש הקשר עם המשפחה בהולנד כבר נפטרו ההורים, ועדיין אני חשה את האובדן וההחמצה. כל השנים עבדתי רצוף בבתי הילדים עם הפסקה של כמה שנים בהן הייתי מרכזת המחסן. לא נפתח כאן בית תינוקות ועברתי לעבוד בבית ניר בבית התינוקות. היה לי טוב 2006 בשנת ונשארתי שנתיים. חזרתי הביתה לעוד שנתיים בבית תינוקות כאן. סיימתי סופית את עבודתי במסגרת החינוכית בקיבוץ ופתחתי עסק עצמאי - 70 בגיל 5 משפחתון בבית שלנו, כשדוויד הפנסיונר עוזר לי, ויחד נהננו מאוד. היו תקופות שהיו לנו 3 תינוקות בבית. עם הזמן החלטנו לקחת פחות ילדים והיום, בזמן כתיבת הפרק הזה, יש לנו תינוקות כשאחת מהם היא נכדתנו צליל, הבת של שושי. שנה. 70 , כשמלאו לי 2006 עד 1978 בסך הכול עבדתי במפעל משנת דוויד: בכתיבת שורות אלה אני פנסיונר. יום בשבוע אני לומד במכון אבשלום, אני יוצא לטיולי טרקטורונים, עם קבוצה שהתגבשה עוד מהצבא, ואני מאוד נהנה מהטיולים, הלימודים והמפגש החברתי. בבית אני צועד כל יום ורוכב על אופניים רכיבת שטח. יש לי תפקיד של "מסייע למטפלת". מאז שיעל פתחה משפחתון בבית אני העוזר שלה, ואני מאוד אוהב את העבודה עם הילדים. - שבעה עשר נכדים. 2018 יש לנו שישה ילדים ונכון להיום - סוף הייתי כמה מילים על השינוי. בקיבוץ השיתופי היה לי טוב מאוד. כשהתחלנו לבדוק את השינוי

7

מאוד נגד. בסופו של דבר הצבעתי בעד מתוך הבנת ההכרח. היום אני מרוצה. המעבר רק שיפר את מצבנו. יחד עם זאת, יש לי הרגשה לא טובה מההחלטות שקיבלנו, הנוגעות לזכויות הוותיקים. אפילו אם רק נסתכל אחורה על הכתוב ונבין את החלק שלנו, הוותיקים, ביצירת הקיבוץ, נראה שהתמורה די מקפחת אותנו. מה שחסר לי מאוד זה חדר האוכל. אין יותר מקום מפגש טבעי, יש הרבה ריחוק חברתי. אני אוהב לאכול בבית אבל חסרות לי הארוחות המשותפות. את השינוי בקיבוץ קיבלתי בשמחה, וטוב לי בקיבוץ המתחדש. עדיין חסר לי המפגש יעל: עם החברים אבל לא הייתי רוצה לחזור לקיבוץ השיתופי. אני שמחה שהיום יש שוב פעילות תרבותית . נכדים. 17 יש לנו בית גדול, כל ילדינו נשואים, ניר דורון ושושי חיים איתנו כאן בקיבוץ ויש לנו

משפחת קנטי נשוי לאינה. הילדים: נעה, מאיה ויובל. עמר

נשוי למרים. חברי בית גוברין. הילדים: יפתח, ניצן וגל. ניר נשוי לאורית. חברי בית גוברין. הילדים: שגב, שני וחן. דורון נשואה לישראל. הילדים: עידן, שי וזיו. מירב נשוי לאילאיל. הילדים: דניאל, גיא ועמית. שי נשואה לשרון. חברי בית גוברין. הילדים: אור וצליל. שושי ובאמת טוב לנו מאוד.

8

סיפורם של נעמי ואריה מאייר

לאבא יוסף הוכהויזר ואמא טובה שפובניק. 12.6.1940 : נולדתי בשבועות נעמי אבא נולד בפולין, אבל משפחתו היגרה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. אמא עלתה לארץ מפולין. הם נפגשו בגבעת ברנר שם נולדתי. יש לי אחות גדולה - דבורה ואחרי נועה ובני, שהיה הרבה שנים בבית גוברין. מבחינתי החינוך המשותף היה בסדר גמור. בכיתה י"א הגענו לבית גוברין לשבועיים עזרה. זה היה בפסח וחדר האוכל היה במועדון של היום, "בית דני". סיימתי את הלימודים בתחילת כיתה י"ב והתחלתי לעבוד במתפרה. אני לא זוכרת מה היתה הסיבה אבל בטח היתה סיבה כלשהי. מבחינה חברתית הייתי מאוד מחוברת לכיתה שלי. בתקופת ההכנות לחג המחזור חזרתי למסגרת בית הספר והייתי שותפה מלאה בחג. בצבא הייתי פקידה בתותחנים. הייתי ביחידה קרבית ולפעמים יצאתי איתם לתרגילי שדה וזה היה ממש נחמד. בסך הכל היה בסדר. 8.11.1938 נולדתי בגבעת ברנר לאמא אהובה גורביץ' ואבא קורט מאייר בתאריך אריה: התגייסתי לצבא 18 גדלתי בקיבוץ, וכמו שבדרך כלל טוב לי, גם בילדותי היה לי טוב. בגיל ושירתתי בצנחנים. השתחררתי, לאחר שנתיים, כמוקבל אז וחזרתי לגבעת ברנר. עבדתי בבית החרושת למיצים "רימון". אחרי כחצי שנה יצאתי לבית גוברין לשנה שלישית בשנת . חוץ מדוויד אני הוותיק ביותר בבית גוברין היום, וכמוני רעיה שהגיעה באותה שנה. 1960 : אחרי הצבא חזרתי לגבעת ברנר ולאחר זמן קצר הגעתי לבית גוברין לשנה שלישית. נעמי . אריה ואני גדלנו שנינו בגבעת ברנר, אבל האהבה פרחה רק כשנפגשנו כאן. 1961 השנה משהו באויר והאוירה בבית גוברין רומנטי מאוד כפי הנראה, או אולי זה היה רק הגיל. שעונים מעוררים לא היו לנו ושומר הלילה היה עושה סבב השכמות למי שנרשם. אריה: עד היום אני זוכר שבוקר אחד השומר בא להעיר אותי ונכנס לחדר שלנו בלי שום היסוס... ואכן, כבר אז זה היה מוגזם. התחתנו אחרי שנה. החופה היתה בגבעת ברנר ומסיבת החתונה בבית גוברין עם עוד שני זוגות. מהצריף עברנו לחדרים למעלה. השותפים שלנו לשירותים מהצד השני היו יעל ודוויד. כשהייתי במילואים שברתי יד, שברתי רגל ונפגעתי באוזן מרימון הלם שהתפוצץ לידי, אבל פציעה רצינית נפצעתי במלחמת ששת הימים. נפגעתי מרסיסים, ולמרות שחבשתי קסדה, כראוי לחייל אחראי, הצליח רסיס אחד לחדור את הקסדה והתיישב בראשי. אושפזתי ב"אסף הרופא", ועד שהחלמתי כבר הסתיימה המלחמה. זמן קצר עבדתי ברפת, ואז קיבלתי את הגה המשאית לידיי. אני אוהב לנהוג ועבודה זו התאימה לי מאוד. לאחר תקופה ארוכה בנהגותעברתי לפלחה. בזמן הקציר הייתי אחראי עלשלושהקומביינים. יום אחד נקראתי למילואים לתרגיל גיוס. החלטתי לא להתייצב, חשבתי שהקציר יותר חשוב

9

מתרגיל גיוס. נעמי ניסתה לשכנע אותי להתייצב, כי אם לא, עוד יכניסו אותי לכלא. ואכן, זומנתי למשפט ו"זכיתי" לשבועיים בכלא. כשהתקשרתי לנעמי מהכלא, ליידע אותה, היתה תגובתה "אתה רואה, אמרתי לך..." וגם כמה דמעות זלגו שם. ביליתי בכלא ארבעה ימים, עד שהחברים שלי מהצבא דאגו לשחרר אותי. במבצע "שלום הגליל" עופר היה בסדיר והיו שמועות שהוא נפגע. המפקדים שלי ידעו שנעמי בסוף הריון ושלחו אותי הביתה בתירוץ שהיא ילדה. הגעתי באחת בלילה לקפלן והסתבר, שאין שם שום נעמי מאייר. יומיים אחר כך, כשעוד הייתי בבית נולדה גלי. עופר היה בסדר גמור ורק יותר מאוחר נודע לי למה שלחו אותי, הביתה, בטענת שווא. מהמילואים השתחררתי אחרי מלחמת לבנון השנייה, בה עופר ואני שירתנו שנינו. אחרי הפלחה הייתי מרכז קניות, ואקונום. במטבח עבדה איתי ציפה ומאז יש קשר טוב מאוד בינינו, במיוחד מאז שעברנו שנינו לעבוד במפעל. פתחתי כאן מתפרה. 1965 זמן מסוים עבדתי במכבסה. ובשנת נעמי: במשך השנים עבדתי בעיקר בחינוך בגיל הרך. יצאתי להשתלמויות ורכשתי ניסיון. כבר מהילד הראשון היה לי קשה עם הלינה המשותפת, ומספר פעמים שקלנו לעזוב את הקיבוץ. עוד בהיותי ילד אהבתי לשחק כדורסל, שיחקתי בגבעת ברנר עד סוף בית הספר, אריה: וכשהגעתי לבית גוברין חיפשתי איך להמשיך. בתחילה היה רק סל, אחר כך מגרש ובסוף הצטרפנו לקבוצה בנתיב הל"ה, איתם שיחקנו שלוש שנים. יצאתי ללמוד גננת מורה. הלימודים נמשכו שנתיים וכשסיימתי נכנסתי 1978 בשנת נעמי: להיות גננת בגן צבר. הגנים היו רב גילאיים, מגיל שלוש שנים בערך ועד שיצאו לכיתה א'. אחרי שלוש שנים בגן יצאתי ללמד את כיתה א'. היתה אז כיתה גדולה, קבוצת "דקל", לימדתי אותם גם בכיתה ב' והתחלתי עוד שנה עם כיתה א'. אחר כך חזרתי לגן. לילדים בקיבוץ היתה מסגרת חינוכית ולימודית אחת. כולם למדו באותו בית ספר ולא היה מקובל לחפש מסגרות אחרות. לדגן שלנו היה קשה במסגרת הרגילה כבר מהגן. רק בגיל עשר הוא אובחן, כבעל ליקויי למידה קשים, שכל השנים הפריעו לו. החלטנו, עם הקיבוץ, למד בבית ספר "נווה צאלים". בתחילה היה לנו 11 להוציא אותו למסגרת מיוחדת, וכך מגיל מאוד קשה עם היותו מחוץ לבית. מהר מאוד ראינו את היתרונות הגדולים, שבית הספר הזה העניק לו ונרגענו. תיכון הוא למד בבית ספר מיוחד בגבעת חיים. החלטנו לצאת מהקיבוץ לשנה ניסיון. רצינו מאוד יותר פרטיות בחיינו, ורצינו את 1987 בשנת הילדים איתנו בבית, ולא בלינה המשותפת. החלטנו לעבור לאניעם בגולן. אריה יצא ראשון והיה נהג מיניבוס, שהסיע את הילדים לבית הספר. אני נכנסתי בספטמבר ללמד את כיתה א' בבית הספר במושב רמות, שם למדו ילדי אניעם. עופר, יעל ורותם סיימו כבר את בית הספר ולא באו איתנו. דגן למד בתיכון בגבעת חיים והיה מגיע בסופי שבוע. חגי וגלי היו איתנו במושב. פעם ראשונה בחיי שגם עבדתי במשרה מלאה וגם החזקתי בית - בישול, כביסה, ארגון הילדים וכל מה שלא עשיתי בקיבוץ. זה בהחלט היה מאתגר.

10

בסוף השנה אריה רצה לחזור. הילדים הגדולים היו מאוד רחוקים מאיתנו וגם להורים שלנו בגבעת ברנר לא יכולנו להגיע כפי שרצינו. החלטנו לחזור לבית גוברין. הקל עלי מאוד שכאן כבר היו צעדים ראשונים למעבר ללינה משפחתית. בסך הכל היתה לי חוויה טובה בשנה הזו, באניעם, למרות הקושי. כשחזרנו מאניעם שבתי אל הנהגות במשאית, שעשתה הובלות למפעל. אריה: היתה עבודה רבה ושכרנו חברת משאיות. הייתי עובד של החברה, אבל נהגתי במשאית שלנו ורק עבור המפעל. חמש שנים עבדתי אצל פרטוש (בעל חברת המשאיות) וכשלומי סיים את עבודתו, כנהג משאית של המפעל, קיבלתי את מקומו וחזרתי לעבוד בבית. אחרי הרבה שנים בחינוך עברתי לעבוד במפעלון "טס". דליה קרן פנתה אלי להצטרף נעמי: ושמחתי על הרעיון. "טס" גדל, ואחר כך הצטמצם עד שנסגר. העבודה ב"טס" היתה גם יצירתית וגם מעניינת והייתי מרוצה. כשהתבצע המיזוג עם "אשטרום" התפנה מקום של מפעיל מלגזה. ביקשתי, וקיבלתי אריה: , אני עובד במשרה מלאה על המלגזה. במפעל מתחילים 71 , מגיל 2009 את המקום, ומאז ולסיים עם כולם בשעה 6:00 ואני התבקשתי והסכמתי, להתחיל בשעה 7:30 לעבוד בשעה . רק לאחרונה אני מסיים שעה קודם ועדיין מתחיל בשש לפני כולם. 17:00 עוד לפני שסגרנו את "טס" כבר דובר על שינוי בקיבוץ. חשבתי שכדאי שיהיה לי עוד נעמי: מקצוע, על כל צרה, ויצאתי לקורס למזכירות רפואיות. זה גם היה צורך של הקיבוץ ומאחר ומצבת האחיות, אז, קוצצה מאוד על ידי קופ"ח, נכנסתי לעבוד במרפאה כמזכירה רפואית. בתחילה עבדתי שבוע מלא, אחר כך משרה חלקית במרפאה וחלקית בגן. אהבתי את העבודה במרפאה, אבל בקיבוץ המתחדש היו שינויים רבים ואני חזרתי לעבודה מלאה בגן. עבדתי מלא בחינוך. אז יצאתי לטפל במאיה נכדתי ואליה הצטרף גם הנכד לביא. 72 עד גיל היום אני גמלאית, וסבתא במשרה מלאה - תמיד יש אצלי נכד או שניים בטיפול חלקי. השינוי בקיבוץ מאוד שימח אותנו. טוב לנו מאוד בקיבוץ המתחדש, מצבנו הכלכלי השתפר, יכולנו להגדיל את הבית, לרכוש רכב, לעזור לילדים ולנסוע לטייל בחו"ל. בעיקר אנחנו יכולים בלב שלם ליהנות מהמקום המדהים בו אנחנו חיים, עם הנוף המקסים והחברה הנפלאה. אני מרגישה שאני חיה בגן עדן.

11

משפחת מאייר ומכבית - חברים בבית גוברין הוריהם של רז, מאי, גיא ומורן. עופר - גרה בצפרירים. יעל ומור - גרים בבית גוברין עם הילדים, אורי ומאיה. רותם ופומפו - חיים בפינלנד ולהם חמישה ילדים: רוניה, פיניה, התאומים דגן יונה וירדן, ואחרונה יסמין.

וסיוון - חברים בבית גוברין עם הבנים גל, נועם ופלג. חגי ואיתן מילר - חברים בבית גוברין עם רוני, לביא ולוטן. גלי

12

סיפורה של רעיה קידר תמרי

)1938 נולדתי בקיבוץ נען בשנת תרצ"ח (לאלה שלא מכירים תאריך כזה רעיה: בנען עברתי את כל שלבי הגדול (לא שגדלתי הרבה) מבית התינוקות הגן ועד סיום התיכון. בצבא שירתי ביחידת מודיעין סודית של חיל האוויר. לבית גוברין הגעתי במסגרת גיוס משפחות, שהיה מקובל אז, לעזרת קיבוצים חלשים. כאן נולדו שלושת בני. לאחר פרוק המשפחה נשארתי עם בני בבית גוברין. לצערי בני עזבו את הקיבוץ. עבדתי הרבה שנים כמנהלת החשבונות של הקיבוץ. כמו כן כמה שנים הייתי הגזברית של הקיבוץ. לאחר מכן למדתי ביקורת פנים ועבדתי בכמה מקומות בחוץ. במשך השנים למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית מקרא ומחשבת ישראל. תואר שני עשיתי במכון שכטר במקרא וספרות חז"ל. כיום אני נהנית מהבטלה.

משפחת קידר

רשימת צאצאי - שלושה בנים הבכור ואשתו איריס: בנים: יובל ואשתו טניה והנין מתן, איל גלעד, שקד, הדר, אשחר, אוהד, אלה. השני ואשתו הגר: אמיר, נוגה, שירה וטל. ניב השלישי אשתו ענת: תומר, נועם, רן. גיל

13

סיפורם של רחל ואיציק בריקמן

.1946 : נולדתי ברומניה בעיירה בורסה בשנת רחל אמא שלי, אטל ספיר, התאלמנה במחנות ושרדה עם בתה פנינה. אבא שלי, מיכאל רוזנברג, איבד בשואה את אשתו וחמשת ילדיו ואחד עשר אחים ואחיות על כל משפחותיהם. בדרך מאושוויץ לעיירה, ברכבת, נפגשו הורי והתברר להם שהם בדרך לאותה עיירה. משפחתה של אמא היתה עשירה. "מהאצולה" ואבא היה "בעלעגולה". כשהגיעו לעיירה לא מצאו אף אחד מבני משפחותיהם. הם נשארו יחד, נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. אני הבכורה, אחרי נולד קיבלנו סוף סוף סרטיפיקטים והורשינו לצאת 1951 ברומניה. בשנת 1948 אחי שמואל בשנת מרומניה הקומוניסטית לארץ. חודשיים אחרי עלייתנו נולד אחי השני אריה. בארץ הגענו למחנה "שער עליה". גרנו באוהל, והיה מאוד קר. אבא עבד במאפיה. הוא יצא לעבודה באחת בלילה. אמא לא הייתה בבית. אחי נולד פג ואמא נשארה איתו עשרה חודשים בבית החולים, כי לא ניתן היה לגדל אותו באוהל. ככה נשארנו, אני, בת חמש, אחראית על שמואל בן השלוש. בבוקר אבא היה חוזר מהמאפיה ומוציא אותנו לגנים. בצהרים, אחרי הגן, אכלנו אצל שכנה טוניסאית עיוורת ועד היום אני זוכרת את האוכל הטעים שהכינה. ארוחות הבוקר והערב שלנו היו בעיקר לחם מהמאפיה עם חמאה אוסטרלית, שחולקה תמורת תלושים. הייתה זו תקופת הצנע. כשנתיים גרנו באוהל ב"שער עליה" ואז קיבלנו בית ערבי נטוש בלוד. אמא חזרה הביתה עם אחי אריה. אבא המשיך לעבוד במאפיה. אני למדתי בבית ספר עם ילדים ערבים והיו לנו התחלנו לקבל שילומים 1959 יחסים טובים מאוד איתם גם בבית הספר וגם בשכונה. בשנת מגרמניה ועברנו לחולון. הייתי בסוף כיתה ד'. בחולון גרתי עד שהגעתי לבית גוברין. בתיכון למדתי במקווה ישראל שם הצטרפתי לנוער העובד והקמנו את גרעין "גובר". מאחר שאמא שלי היתה חולה, לא יכולתי להתגייס עם הגרעין לנח"ל ושרתתי קרוב לבית. חודש. 20 הייתי פקידה בפיקוד הנח"ל ביפו והשתחררתי אחרי .1965 לבית גוברין. הגעתי בסוף היתה לי תקופה מאוד טובה. הרבה מגרעין מרשה, שכבר היה כאן, היו חולונים ואת חלקם הכרתי עוד מהתנועה. רוב שנות ילדותי, בבית, מיד כשחזרתי מבית הספר, הייתי צריכה לבשל לנקות ולסדר. כאן, אחרי העבודה, היה לי פתאום זמן לעצמי. זו הייתה הרגשה נהדרת ואחת השנים היפות שלי בבית גוברין. עבדתי בדיר. יום אחד, במרעה, פתאום לא ראיתי אף כבשה... איציק מהרפת עזר לי למצוא את העדר ומרוב שמחה, על שמצאנו את כל הכבשים, נולדה חברות בין איציק וביני. בכפר גיבתון ליד רחובות, להורי אריה ושרה בריקמן, 10.8.1941 נולדתי בתאריך איציק: שעלו מפולין. בגיבתון גדלתי עד גיל שנה וחצי. הורי החליטו להגשים את יישוב הארץ ועברו לכפר וורבורג שהיה בין הישובים הדרומיים ביותר. שם נולדו אחי פיטו (משה) ואחותי חוה.

14

היתה לי ילדות מאושרת. אפילו בתקופת הצנע לא היה חסר לנו דבר. גרנו בצריף, השירותים והמקלחת היו בחוץ, בחורף היתה אמא מחממת מים בתוך גיגית בה התרחצנו, ובקיץ השמש , עם תחילת המאורעות, אמא 1947 דאגה לנו למים חמים. הגן וכיתות א' וב' היו במושב. בשנת ואנחנו הילדים היינו הולכים לישון במרכז הכפר אצל משפחות שארחו אותנו. אבא נשאר לשמור על הבית והמשק מפני שכנינו הערבים שהפכו עוינים. כשפרצה מלחמת העצמאות והצבא המצרי הגיע לאשדוד והפגיז את האזור פינו אותנו - ילדים ואמהות לרחובות. נדודינו נמשכו דרך כפר ביל"ו, יפו, כפר מלל, כפר אז"ר ומשם שבנו הביתה, לאחר שהצבא המצרי גורש מהדרום. בזמן המלחמה הפך בית הספר לחדר מתים ולא חזרנו ללמוד במבנה הזה. בתיכון עבדתי במשק, בעיקר בחופשים. היתה לנו רפת, וגן ירק. ירקות אכלנו רק מגן הירק שלנו. אני זוכר איך הלכתי לחפש את המלפפון והעגבנייה הראשונים ואיזו שמחה היתה להכין את הסלט הראשון. בסיום התיכון הגיע הגיוס לצבא. התנדבתי לצנחנים. קל זה לא היה. עברתי קורס מ"כים וקורס משלחים. צנחנו המון. באחת הצניחות שברתי את הרגל. הורידו לי פרופיל, נשלחתי לשל"ת לבית גוברין, ועד היום אני כאן. בתחילה עבדתי במוסך מסגריה עם נבון (אברהם נבון מהגרעין התורכי) . עבר זמן, וברפת אף אחד לא רצה לעבוד. ביקשו ממני להיכנס לשם לתקופה קצרה, עד עזרתי לרחל למצוא את עדר הכבשים ומאז אנחנו ביחד. 1966 שימצא עובד קבוע. בשנת התחתנו. היה חורף, הרבה גשם, ובחדר האוכל היה צפוף מאוד ושמח. 1967 בינואר כבר לפני מלחמת ששת הימים הייתי מא"ז, מפקד אזור, שאחראי על ביטחון היישוב. היום קוראים לזה רבש"ץ. חמש עשרה שנה עברו עד שנמצא העובד הקבוע ששחרר אותי מהרפת... כשהצלחתי סוף סוף לצאת חזרתי לעבוד במוסך. עדיין ביקשו אותי להמשיך ברפת אבל לי כבר היה מספיק. . וכך 3 לצורך הפעלת המוסך דרש משרד העבודה שיהיה עובד עם תעודת מכונאי שלב זכיתי לצאת לקורס מכונאות רכב ברופין. במשך הזמן יצאתי גם לשנתיים לימודים ב"אפעל" בקורס הגבוה. נולדה ביתנו הבכורה גלית. 1968 : אחרי שנה בדיר עברתי לבתי הילדים. ובספטמבר רחל עבדתי בבתי ילדים, בגן ועם כיתה א'. כשהייתי בהריון עם לילך, בת הזקונים שלנו, הייתי בשמירת הריון ועבדתי במחסן. אחרי הלידה עברתי למתפרה. עבדתי עם דליה קרן והיה לי מאוד טוב שם. למדתי לפרום, לתפור לגזור - שנה של יצירה. העבודה עם דליה היתה מאוד נעימה. כשפתחו את תחנת הדלק עברתי לעבוד שם עם דני שפר ודפנה רגולר, שניהלה את המקום. בינתיים הורחב ענף התיירות, נפרדתי מתחנת הדלק והצטרפתי לצוות. הייתי אחראית על האכסניות. הרבה שנים הייתי במילואים בצנחנים, בתפקיד משלח הצנחות ציוד בעיקר. אחרי איציק:

15

מלחמת יום כיפור ביקשתי לעבור לשרת במילואים ב"גוש" - מפקדת גוש לכיש של הצבא ובקשתי נענתה. הוצע לי לצאת לקורס קצינים מטעם הצבא. עברתי את הקורס והמשכתי כקצין 1975 בשנת ב"גוש". באותה תקופה סיימתי את תפקידי ארוך השנים כמא"ז בקיבוץ. באחד מימי שרותי במילואים הייתי בחברון על ג'יפ ליווי ונכנס בנו רכב גדול. שברתי מספר צלעות והייתי מנוטרל מעבודה מספר חודשים. התחלתי את שירותי ב"גוש" כקמב"ץ וסיימתי בגיל חמישים וחמש בדרגת סרן בתקן סמג"ד. החלטתי שאני יכול כבר לסיים בכבוד את ימי השירות למולדת. למוסך כבר לא חזרתי. כשיכולתי לשוב לעבודה קיבלתי את תפקיד נהג הבית. תפקיד נלווה שלקחתי על עצמי - אחריות על אחזקת ותחזוקת צי הרכבים של הקיבוץ, טיפולים, תיקונים, טסטים וכדומה. הייתי גם סדרן רכב תקופה מסוימת. יותר מעשרים שנה הייתי נהג בית. התחלתי לאחר ששברתי צלעות בתאונה וסיימתי כששוב היתה לי תאונה ושוב שברתי צלעות. לצערי החליטו בעלי התפקידים בקיבוץ שאין יותר צורך בנהג בית. חדר האוכל נסגר, ענף התיירות נגמר ואני הצטרפתי לצוות הפעלת הבריכה בהנהלת רחל: זיזיל (מזל) קצב. הייתי אחראית על המזנון והקבלה בכניסה ובנוסף, כל הצוות עבד ביחד בשמירה על הסדר והניקיון. יצאתי ללמוד יומיים בשבוע במכללה לרפואה משלימה, במימון הקיבוץ. למדתי 1991 בשנת נטורופתיה ורפואה סינית ארבע שנים, ואחר כך המשכתי ללמוד במימון עצמי ארומתרפיה ושיאצו. עד היום אני לא לוקחת כסף על טיפולים, רק על החומרים. ס"מ שיער ל"זיכרון 30 לשמחתי יש לי שיער מלא שצומח מהר, כל ארבע שנים אני תורמת מנחם" לתעשיית פאות עבור חולות סרטן, המקבלות אותן חינם. כבר הרבה שנים אני תורמת ) קיבלתי מכתב הוקרה אישי. זה ריגש אותי מאוד. 2019( את שיערי והשנה בחמש השנים האחרונות אני מתנדבת במועצה האזורית שלנו. יום בשבוע אני מכינה ארוחת בוקר לכל באות החוגים בבית גילאור. שלושה ימים אני הולכת להרצאות, ומשתתפת בחוגים במועצה. עכשיו אני לומדת ערבית, צ'י קונג ו"ריו אביירטו". אני מאוד עסוקה. גם תפקידנו כסבא וסבתא התרחב, כשמיטל עברה לגור כאן. 72 וכך, בגיל בקיץ אני מתכוונת להמשיך לעבוד בבריכה עם נורית רייך. על השינוי - חסרים לי בעיקר החגים המיוחדים שלנו, חג המחזור ובר המצווה הכיתתי, וגם ליל הסדר, אבל בסך הכל טוב לי. אני עושה מה שאני רוצה ואף אחד לא מתערב לי. אני מסכים עם כל מילה. איציק:

16

משפחת בריקמן

ונאס באט - גרים באנגליה עם ילדיהם אביה, דין וסקיי. גלית ושרה - חברים בבית גוברין עם בניהם תמיר ומורי. אורי - חי בארה"ב. עידו - נישאה לאסף (והתגרשה) וגרה היום בבית גוברין, עם מיה ועומר מיטל - הצעירה ביותר, חיה בגרמניה. לילך

17

ז"ל סיפורם של אסתר ושלום לוי

בן למשפחה דתית ותיקה בירושלים. כל משפחתי עלתה 1939 : נולדתי בינואר מספר שלום מתורכיה לפני מלחמת העולם הראשונה. אמא שלי, בתיה כהן ז"ל, נולדה עוד בתורכיה והגיעה לארץ כתינוקת. אבא שלי, יעקב לוי ז"ל, נולד כבר בארץ. הורי היו בני דודים והכירו עוד מילדותם. כשגדלו פרחה האהבה והם הקימו משפחה. אני הבן הבכור ואחרי עוד שני אחים ואחות. . עקב כך הקדימו לי את בר המצווה, כדי שאוכל 1951 גדלתי בירושלים. אבי נפטר בסוף שנת לומר קדיש על אבי. בתחילת שנת הלימודים, אחרי מות אבי, עברתי לגבעת ברנר במסגרת חברת נוער. לא היינו חלק מבית הספר של הקיבוץ, אלא קבוצה נפרדת. עבדנו הרבה ולמדנו קצת. לאחר כארבע שנים התפרקה חברת הנוער. ארבעה חניכים נשארו בקיבוץ וסופחו לכיתה הקיבוצית - שייקה לוי (מהגשש), מנשה מזרחי (ארבל) ויצחק כהן, שלימים שרו ברביעית גבעת ברנר ואני. בנוסף אימצו אותי ויקטוריה ויעקב זיביל, כפי שהיה נהוג עם ילדי חוץ. התחלתי לעבוד בקיבוץ. 16 לא הצלחתי לסגור את הפער בלימודים וכך בגיל התגייסתי לצבא ולאחר השחרור הגעתי לבית גוברין לשנה שלישית. כשהגעתי 1961 ביולי לבית גוברין הכרתי עלמה חמודה ושמה אסתר. אסתר נולדה במרוקו ועלתה לארץ בלי המשפחה, עם הגרעין המרוקאי שהגיע לבית גוברין. יותר מאוחר נפטר אבא שלה, מרדכי ועקנין, ואמה, סוליקה, עלתה עם כל הילדים לארץ לירושלים. היו לה חמישה אחים וארבע אחיות. כשהסתימה שנת השירות שלי החלטתי להישאר בבית גוברין. נולדה אורלי בתנו. 1966 התחתנו. שנה אחר כך נולד בכורנו יאיר ובשנת 14.1.1963 בתאריך עבדתי בדיר עם דדוס, עברתי לפלחה, הייתי נהג בית שתפקידו בין השאר היה לנסוע פעמיים בשבוע לתנובה רחובות להביא ירקות, ואחר כך נכנסתי למטבח שם עבדתי הרבה שנים. עברתי קורס בישול ברופין, תוך כדי עבודה במטבח. ביקשתי שנת חופש לצורך לימודים. למדתי טבחות בירושלים במימון משרד 1976 בשנת העבודה. גרתי אצל אמא שלי ובסופי שבוע הגעתי הביתה למשפחה. היו לנו שני ילדים וההסדר עם הקיבוץ היה השתתפות שלי בחצי מעלות אחזקת הילדים. בסוף השנה חזרתי לקיבוץ ולמטבח. במשך שנות עבודתי במטבח הייתי גם אקונום. אסתר עבדה בבית התינוקות ואחר כך במחסן. חלומה היה להיות ספרית ואכן היא יצאה ללמוד ספרות ופתחה את המספרה בבית גוברין. היא אהבה את הקשר עם החברים והילדים. את עבודתה במחסן המשיכה שנים רבות, בימים בהם לא היתה במספרה. היא תפרה על מכונת תפירה והייתה ממונה על תיקון הבגדים. בגיל חמישים חלתה אסתר בסרטן ולא הבריאה. היא עזבה את המחסן, המשיכה עוד קצת

18

במספרה עד שלא יכלה יותר. , במותה עוד לא היה לנו בית קברות. שלמה אמסלם, 25.12.1986 אסתר נפטרה בתאריך הרועה, שנרצח שנים קודם, היה קבור על גבעה רחוק מהקיבוץ במקום שנרצח, ודני ורדון, שנהרג במלחמת ששת הימים, קבור בגבעת ברנר. אסתר היתה החברה השלישית שאיבדנו והוקם בית קברות בקיבוץ. אני המשכתי לעבוד במטבח וכשהילדים גדלו יצאתי לעבוד ב"אפעל". הייתי עובד חוץ. אז היו מעט מאוד עובדי חוץ, מושג שכמעט לא הכרנו. עבדתי שמונה שנים כטבח ואחראי מטבח ב"אפעל". חזרתי לעבוד בבית ולאחר זמן קצר יצאתי ל"אפעל", הפעם כתלמיד בתיכוניה, ואחר כך בקורס הדו שנתי שם. שנים קודם התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה במימון הקיבוץ. לקחתי קורסים בהיסטוריה, יהדות, פילוסופיה יהודית, מבוא לקבלה ועוד. בסך הכל למדתי קורסים בעשר שנים. 15 סיימתי את עבודתי במטבח ועברתי לנוי. את העבודה בנוי אני אוהב מאוד עד היום. יצאתי לקורס גננות במכללת ספיר (במימון משרד העבודה). לפני לימודי הקמתי חממות ומשתלה ליד הנגרייה. כשחזרתי מהקורס התברר לי שחיסלו את החממות והמשתלה. זה ציער אותי מאוד והייתי מאוכזב מהאפשרויות להתפתח בנוי. תוך כדי עבודה בנוי עזרתי מדי פעם לעובדי הנגרייה ותוך זמן קצר עברתי לעבוד מלא בנגרייה. למדתי שם הרבה על המקצוע ואהבתי את העבודה. בסך הכול אהבתי את כל המקומות בהם עבדתי. גם הבישול במטבח, גם הנוי וגם הנגרות. יצאתי עם צפי, בת הזוג שלי באותו זמן, לחודשיים לארה"ב. כשחזרתי התברר 1991 בשנת שסגרו את הנגרייה. חזרתי לנוי ועבדתי עם אלי גלר. השתלבתי טוב בצוות ונהניתי מאוד מהעבודה בנוי ועם אלי. הצוות היה גדול - עבדו שם טל הרציג, ג'ניס ארד ובילי דמטה. עם הזמן עזבו הבנות אחת אחת ונשארנו אלי ואני. עד היום אני קשור לנוי. נפל אחי מגג שתיקן ונהרג. זו היתה טראומה קשה עבורי ומעט אחר כך, בגיל 2003 בשנת שישים ואחת, פרצה אצלי מחלת פרקינסון. למרות המחלה המשכתי לעבוד מלא הרבה שנים והשתדלתי לעבוד עבודה פיזית ככל יכולתי. העבודה הפיזית בגינות היא חלק מהטיפול וגם נתנה לי עניין רב בחיים. היום אני פנסיונר, בן שבעים ושלוש, עובד מעט בנוי בהתנדבות ויש לי גינה גדולה סביב הבית, כולל גן ירק ומשתלה קטנה. עם השינוי בקיבוץ לא היה לי קל. הרגשתי, שאני מאבד את הסביבה החברתית ואת החיים בקיבוץ כמו שאהבתי. היום השלמתי עם השינוי, אבל הייתי חוזר בשמחה לקיבוץ השיתופי.

19

המשפחה שלי גדלה והתרחבה. טוב לי מאוד שיש לי משפחה כאן בבית. אני מאוד קשור לילדים ולנכדים ויש לי הרבה נחת מהמשפחה. יהי זכרו ברוך. 28.3.2019 שלום נפטר בתאריך

משפחת לוי

המשפחה שלי גדלה והתרחבה. - נישא לענת, הם גרים במודיעין ויש להם ארבעה בנים - שגב, יאיר רותם והתאומים אלון ורועי. - נישאה לאילן (ממנו התגרשה בינתיים). שניהם גרים בבית אורלי גוברין ולהם שלושה בנים - זיו, שנישא לאנה, חן ופז.

20

ז"ל סיפורם של דן בנארי, דליה ורדון ודני ורדון

להורי ברכה רוטנברג ומרדכי בנארי בקיבוץ יגור. אמא שלי עלתה 1936 - : נולדתי ב דן 1922 , והגיעה ליגור. אבא נולד בכפר קטן באוקראינה, ובשנת 1924 מפולין לארץ בשנת עלה עם כל המשפחה לארץ לתל אביב. בעצמו הגיע למחשבה שבקיבוץ יהיה לו יותר טוב והצטרף ליגור. יש לי אחות גדולה רוחל'ה ואח צעיר חנוך ז"ל. גדלתי ביגור, שכבר אז היה קיבוץ גדול, ובית הספר היה בקיבוץ עד סוף התיכון. התגייסתי לצבא לנח"ל וסיימתי בגדוד הנח"ל המוצנח. חזרתי ליגור, ואחרי חודש שלחו את כל משוחררי הצבא מהכיתה שלי, לשנה עזרה לקיבוץ ובנובמבר החלטנו לחזור 15.8.58 מלכיה, שם הכרתי את עדנה. התחתנו במלכיה בתאריך ליגור. ביגור עבדתי בפלחה ועדנה בחינוך. נולדו לנו סמדר ועמית. במסגרת גיוס משפחות. 11.1964 לבית גוברין הגענו בתאריך רציתי לעבוד בגידולי שדה מה שנקרא עג"ש. בבית גוברין היה השלחין נפרד מהפלחה, קיבלתי את ריכוז הפלחה. 1955 הצטרפתי לפלחה שם היה מקום. בשנת נולד בננו יורם, בערב יום כיפור, עדנה ואני החלטנו להישאר בבית גוברין ולא 1966 בשנת לחזור ליגור. עדנה עבדה כל השנים בחינוך ולמדה שנה באורנים. יום וגם אחר כך לא ממש 30 במלחמת ששת הימים הייתי עם המגויסים הראשונים. ישבנו נלחמנו. חזרתי הביתה בשלום. נפרדתי מעדנה ולאחר זמן דליה ורדון ואני היינו לזוג. עדנה עברה לצרעה עם 1970 בשנת יורם. סמדר ועמית נשארו איתי כאן. . הורי, דוד רודנר ויוכבד סובול, עלו שניהם 15.11.1942 נולדתי בגבעת ברנר בתאריך דליה: )1932 מליטא לפני המלחמה, הם הכירו כבר בליטא. אבא הצטרף ישר לגבעת ברנר (בשנת ואמא הגיעה יותר מאוחר. יש לי שני אחים גדולים - עמוס וחגי. אני הצעירה. היתה לי ילדות מאושרת. אמנם בלילות, בבית הילדים פחדתי מאוד מהחושך ומיללות התנים, אבל לא ייחסתי זאת ללינה המשותפת. את כיתה א' התחלתי שנה לפני בני גילי, ההורים שלי לחצו וכך הוחלט. הייתי תלמידה מצטיינת ואהבתי ללמוד. בשנים מאוחרות יותר הייתי מאוד פעילה גם מבחינה חברתית. הדרכתי בחטיבה, כולל פעילות בחטיבה הארצית. בתיכון למדנו חצי שנה ועבדנו חצי שנה. גרנו ב"טיינר", שכונה של ילדי בית הספר. כל מוצאי שבת התאספנו במועדון בטיינר לריקודים. שם התחיל הרומן שלי ושל דני. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לחדר שלי ועל מדף ליד מיטתי היה מונח פרח מדני. למותר לציין שהרבה בנות נשאו עיניהן אל דני ואני באמת לא יודעת למה אני זכיתי. לאמא אלזה ואבא אריך שעלו מגרמניה. הוא גדל בגבעת ברנר. 6.8.1939 דני נולד בתאריך יש לו אחות צעירה ממנו - עדנה.

21

- (מתוך חוברת לזכרו). "מילדותו היה מנהיג טבעי, ספורטאי מצוין, תוסס, רב פעלים על דני ותושיה שמעטים כמוהו "איכפתניקים" לאשר מתרחש בכיתה, בחטיבה ובמשק. הריצה למרחקים ארוכים היתה אהובה עליו במיוחד, כנראה. והשירה. לעיתים תכופות היינו יושבים על הדשא בשכונת טיינר. והנה היה נשמע קולו של דני. הוא לא אמר "חבר'ה שרים", הוא פשוט היה מחלק את הקולות, או דאג שיתחלקו, וכאילו דבר לא קיים מלבד זה - היו כולם נדבקים באהבת השירה שלו ומתחילים לשיר שירים מכל הסוגים. תכונה אופיינית לדני שתמיד היה הטוב בכולם. בכיתה שלו הורגשה מנהיגותו הסוחפת. תמיד עליז, מתלהב, מוכן להקשיב לכל אחד, ולעזור. האופטימיות קלחה ממנו. דורש מעצמו ומאחרים. למעשה, לא היה שטח אותו הזניח דני, ובכולם היה טוב. בתיכון היה מדריך בסניף מחנות העולים בעקרון. דניאל היה מדריך הקבוצה הבוגרת, אחראי לתרבות, למחסן הציוד, למועדון ולדחיית תשלומי השכירות לבעל הבית. בנותר התחלקו שאר שלושת המדריכים. והיתה הרביעייה. רביעיית הזמר קמה, למעשה, בדרך פשוטה למדי. גבי ששר הכי נכון שר קול ראשון, יצחק כהן שר משהו גבוה, יצחק תדמור שר אוקטאבה נמוכה מדניאל, שלא ידע בדרך כלל את המנגינה שלא לדבר על המילים, והיה שר מראש את הקול השני. לימים נקראה "רביעיית גבעת ברנר". בסיום בית הספר יצא להדרכה בחטיבת בני הקיבוצים בנוער העובד. עיקר תפקידו היה אחריות על ארגון המקהלה והתזמורת של החטיבה. בצבא, בקורס קצינים, היו לדני המון בעיות משמעת, "היתקלויות". היתה בו התנגדות טבעית לשגרה, רעיונות "משוגעים" קסמו לו מעצם היותם "משוגעים". לאחר מעשה היה מוצא או ממציא את ההסבר המתאים. אמרו עליו כי רק פעם אחת ויחידה בחייו הגיע למלוא מיצוי יכולתו. רק באותה שעה ורבע מחסניות, בהחליפו את העוזי ברובה רוסי תוך 14 של לחימה בתעלות נוקייב, שם - ברוקנו כדי קרב, בעת שהוכרח לקפוץ מהתעלה בשל רימון אחד בתוכה ולחזור בזינוק בגלל אחר מחוצה לה, שם התגלה בכל תעוזתו." בסוף י"ב עברתי למגורי צעירים. בתחילה עוד הייתי בחדר עם שותפה ובמשך הזמן דליה: עברתי לחדר של דני. בסיום בית הספר יצאתי להדרכה במחנות העולים בתל אביב. היינו כשבעה מדריכים, הדרכנו בכמה סניפים בתל אביב רבתי, וגרנו כולנו בקומונה אחת. היינו קבוצה נהדרת ביחד. דני היה בא לבקר אותי מהצבא, קצין במדים, יפה ונהדר, ומובן שהשאיר רושם רב. ממחנות העולים התגייסתי לנח"ל, ל"בנות משקים", המיועדות לקורס מכ"יות. הייתי מכ"ית של בנות גרעינים. החברה היתה טובה מאוד וזכורה לי תקופה מהנה ומוצלחת. אחרי שנה הוצע לי לצאת לקורס קצינות, אבל אני החלטתי שזה הזמן להתחתן. דני ואני חזרנו אחרי התחתנו. החתונה היתה רצףשל אירועים - בתחילה 18.9.1962 הצבא לגבעת ברנר ובתאריך החופה. אותנו חיתן הסבא שלי, הרב אברהם עקיבא רודנר. זה היה כבוד גדול. אחר כך היתה

22

מסיבה למשפחות שלנו בחדר האוכל. יותר מאוחר היתה מסיבת חתונה גדולה לשמונה זוגות עם כל הקיבוץ. ולבסוף הכיתה של דני ארגנו לנו מסיבה מיוחדת סביב למדורה. נולדה בתנו הבכורה ניצן. בנובמבר 1963 דני עבד ברפת, אני הייתי מטפלתשל כיתה ג' ובמאי הגענו עם ניצן התינוקת לבית גוברין. דני עבד בעג"ש ולאחר זמן קצר נבחר להיות מזכיר 1964 (מנהל קהילה היום). אני זוכרת טיולים רבים עם ניצן ודני לפתוח או לסגור מים בעמק. אני עבדתי בתחילה במקומות מזדמנים כמו דילול סלק, שהיה די נורא, ואחר כך ליוויתי את ילדי הגן. היו כאן שישה ילדים בגיל גן וכל יום נסענו לגן בנתיב הל"ה. הייתי אוספת אותם בבוקר מהבית, שהיה ליד בית התינוקות של ניצן. אני זוכרת שכל יום היתה פרידה קשה וקולנית מהבת שלי. לא היה קל להתחיל כך את היום. בנתיב הל"ה היינו בגן של נורית גולדשטיין ז"ל, אצלה למדתי להיות גננת. היא היתה ממש המנטורית שלי, והשפיעה רבות על דרכי החינוכית. לאחר זמן לא יכולנו להישאר בגן בנתיב הל"ה והחלטנו לפתוח גן בבית גוברין. פנינו לגבעת ברנר בבקשה לאשר את הישארותנו בבית גוברין. באותה שיחה 1966 בשנת הרימו כוסית לכבוד ההחלטה החלוצית שלנו. עד היום איני מתחרטת אפילו לרגע על נולד בננו ערן. 1966 החלטתנו זו. בדצמבר כשדני הוביל את תהליך גיוס המשפחות לבית גוברין הייתי נוסעת איתו להיפגש עם משפחות בקיבוצים, לנסות לשכנע להצטרף אלינו לכאן. דני סיפר תמיד, בהתלהבות רבה, על הקיבוץ המיוחד שלנו. , נהרג דניאל ורדון באל עריש. 7.6.1967 במלחמת ששת הימים, בתאריך "שלושה צל"שים הוענקו לו - על הצל"ש הראשון עדיין לא ניתן לספר. הצל"ש השני לאחר מבצע נוקייב, על לחימתו בראש מחלקתו לאורך כל התעלה הצפונית של היעד קיבל דני צל"ש מטעם אלוף פיקוד צפון. במלחמת ששת הימים - על התנדבותו לחסל את האויב ולפנות פצועים בידיעה ברורה שבפעולה זו הוא מסכן את חייו, קיבל דני את צל"ש הרמטכ"ל. צל"ש על הקרבה של היחיד למען אחים לוחמים. מה שעשה דני באותה סמטה חשוכה באל-עריש, היה מופת של יחידי סגולה. על פעולה זו שילם בחייו". יותר מאוחר הוענק לו אות הגבורה, האות הגבוה ביותר בצה"ל." (מתוך החוברת) מהשנה הראשונה אחרי מותו של דני איני זוכרת הרבה. נשארתי עם ניצן בת הארבע, דליה: ערן, תינוק בן חצי שנה ושבר גדול. לא שרתי יותר בקבלות השבת. אבל החיים ממשיכים, וגם אנחנו המשכנו. נבנה גן צבר. הייתי גננת גם בגן החדש ולאחר זמן שמואל ריקליס, שהיה גזבר, 1968 בשנת דאג שאהיה רשומה במשרד החינוך. הגיעו לגן שתי מפקחות, ישבו יום שלם ואשרו את המהלך. כך הפכתי לגננת מקצועית רשמית. הילדים שכבר למדו בבית הספר בנתיב הל"ה עברו לגור בבית הרופא. כשערן הגיע לגן עברתי לטפל בילדי בית הספר בבית הרופא ויותר מאוחר בבית תמר. אני לא זוכרת את מקומות העבודה שלי לפי הסדר אבל במשך השנים עבדתי גם

23

בחדר האוכל, עוד בצריף. בין שאר תפקידי הייתי גם מרכזת ו. תרבות.

יצאתי ללמוד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות, סניף של 1971 בשנת דן: האוניברסיטה העברית בירושלים, למדתי במסלול החקלאות. לצאת ללימודים כשאני כבר בעל משפחה, ועוד משפחה מורכבת, זה ממש לא פשוט. בשני הסמסטרים הראשונים חזרתי כל יום הביתה, בסמסטר השלישי, סמדר הסכימה שאשאר בפקולטה יומיים וזה הקל מאוד והיה נפלא. בשנה השניה דליה היתה בהריון עם יעל, ובגלל התפרצות אדמת, היתה בהסגר. אני יכולתי ללמוד באופן חלקי מאוד. חזרתי ללימודים מלאים כשדליה יצאה מההסגר. לפני שהספקתי לסיים את התואר פרצה מלחמת יום כיפור. גויסתי כבר בערב הראשון. היינו פלוגת חרמ"ש בגדוד שריון. ממש בקרבות לא השתתפנו, אבל ספגנו הפגזות ממטוסים. אחר כך חצינו את התעלה וחטפתי רסיס בכתף. הייתי מבסוט עד הגג. הבנתי שתוך זמן קצר תהיה הפסקת אש, ואני לא אצטרך להישאר בקו בתום המלחמה. עד היום יש לי רסיס בכתף. כשחזרתי למילואים לאחר החלמתי נזכר המג"ד שאשתי היא אלמנת צהל ואני בכלל לא צריך להתגייס. חזרתי הביתה והשלמתי את התואר באגרונומיה. בסיום לימודי חזרתי לעבוד בעג"ש בשטחי הקיבוץ. דליה יצאה ללמוד ואני נשארתי עם הילדים. יצאתי ללמוד הוראה באורנים. אחרי שלוש שנים לימדתי בבית הספר 1975 בשנת דליה: המשותף שלנו עם נתיב הל"ה את כיתה ג'. היתה לי שנה מאוד קשה וחשבתי להפסיק ללמד, אבל המשכתי בגבורה עד הסוף. עם השנים היה יותר קל ונעים. דליה כבר חזרה מהלימודים וממני ביקשו להיות גזבר, ככה, ללא שום 1979 בשנת דן: הכנה. קיבלתי על עצמי את דין התנועה והייתי גזבר. באותה שנה היה יבול הכותנה כמעט אפסי ונקראתי לחזור לכותנה לשיקום הענף. שמחתי מאוד וחזרתי לעג"ש. בינתיים הוחלט על בנית חדר אוכל חדש, ובמקביל הוקם המפעל. באופן אישי נראתה לי תכנית חדר האוכל לא מתאימה בגודלה המיותר, והמפעל הוקם לדעתי במקום מאוד לא נכון, בהתחשב ברוח המזרחית בלילה ובהמשך הסתבר שצדקתי. בחרתי להתנתק מהמעורבות בחיי הקיבוץ. הוצע לי להיות מרכז אזורי של גידולי הכותנה מטעם המנפטה. וזה בדיוק התאים לי. יצאתי לעבודה בבוקר, חזרתי בערב והיה נחמד. לאחר שלוש שנים הספיק לי וחזרתי לעבוד בקיבוץ. נכנסתי לנגריה, אותה ניהל אז מוטי שיק. הסתדרנו מצוין. אחרי שלושה חודשים החליטו להחליף את מוטי ואני יצאתי יחד איתו. חיפשתי מקום עבודה ונכנסתי לייצור במפעל. הייתי בן חמישים וכל שאר העובדים היו צעירים ממני בעשרים שנה. הייתי מחנכת בנתיב הל"ה. אז יצאתי למלא תפקיד ציבורי חשוב, הייתי 1986 עד שנת דליה: מזכירה שלוש שנים. היו אלה שנים מאוד קשות. כשדובר על הקמת בית ספר יסודי משותף למועצה אזורית מטה יהודה הייתי בצוות ההקמה. בפעם הראשונה נפגשתי עם אוכלוסיית המושבים באזור, ישובים כל כך קרובים אלינו פיזית

24

ואף פעם לא היה לנו חיבור כלשהו איתם. , הקמתי את מרכז המשאבים - ספריה וחדר מחשבים, כמו 1989 בפתיחת בית הספר, בשנת כן, הייתי אחראית על הטיולים השנתיים וכל הסיורים, שתכנן בית הספר. שלוש שנים הייתי גם סגנית מנהל וריכזתי את הוראת יישומי המחשב. נדרשנו לבחור מזכיר. נבחר טרי ליס כמועמד יחיד. ערערתי על ההחלטה 1990 בשנת ומחוסר בררה הצעתי את מועמדותי כנגד מועמדותו. נבחרתי לתפקיד וחזרתי להיות מזכירה של הקיבוץ. הקדנציה הזו כבר היתה פחות טראומטית עבורי. בסיום שלוש שנים יצאתי ללמוד בבר אילן, תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ומידענות, והמשכתי ברצף לתואר שני במידענות. תוך כדי לימודים חזרתי גם לעבודתי בבית הספר הרטוב. בזמן הלימודים לתואר שני הייתי מידענית של המפעל יום בשבוע. עברתי התקף לב וסיימתי את עבודתי בייצור. עברתי למחסן המפעל 1992 בשנת דן: בתפקיד אחראי על המלאי והזמנת חומרי גלם ואריזה. ניהלתי את המחסן הרבה שנים. החלטתי לצאת לפנסיה ונשארתי לעבוד חצי יום. העבודה החלקית 65 כשהגעתי לגיל אפשרה לי להשקיע זמן ומרץ בטיפוח הזיתים ליד ביתי. מצב העצים היה רע. ניקיתי מעשבים, גזמתי ועיצבתי את העצים, זיבלתי, השקתי ולאחר זמן חזרו הזיתים להניב. בהמשך לחלקת הזיתים מאחורי הבית שלי, שניטעה בט"ו בשבט, ניקיתי מעשבים וטינופת, חפרתי בורות, לבד, ושתלתי עצים מזן ברנע, שהתפתחו נהדר. אני מאוד אוהב את העבודה עם העצים. עד היום אני מתחזק ככל יכולתי (שהולכת ופוחתת) את כל הזיתים בסביבה, והוספתי עצי אגוז ועצי הדר. בתחילה היה מעט פרי ורצינו שיישאר למשפחה. היום התהפך הגלגל ואנחנו מחכים לאנשים שיבואו להתכבד. עבדתי בחצי משרה במפעל ואז יצאתי סופית ממעגל העבודה לגמלאות 2018 עד שנת מלאה. המשכתי חלקית בבית הספר "הרטוב". בשנים אלה ובבאות אחריהן 2009 עד שנת דליה: הייתי מרכזת משאבי אנוש, עסקתי הרבה בתמחור משרות העבודה לקראת השינוי ובשנת אני מלווה של המכינה, 2013 ומשנת 2012 נבחרתי לריכוז הגיל הרך. סיימתי בשנת 2006 ומתכננת לסיים השנה את תפקידי זה. היום דליה ואני חיים בשמחה בביתנו היפה, ילדינו - ניצן יורם וערן, חיים איתנו בקיבוץ דן: והכל טוב.

25

משפחת בנארי ורדון - גרה במודיעין נשואה לצ'יפס (משה צימרמן). יש להם שתי בנות: סמדר מאיה ומיכל. - גר בכפר וורדים נשוי לאפרת להם ארבעה ילדים: גל, מעין, טל ויובל. עמית - חברה בבית גוברין ניצן - נשוי לורד. שניהם חברי בית גוברין. להם שלושה בנים: נטע, יובל ואייל. יורם - חבר בית גוברין. היה נשוי לענת ורדון ולהם שני ילדים: ניר ורועי. ערן כיום, חי עם יהלי, שגרה בתל אביב, אמם של אמיר ואלה. - נשואה לרן. גרים בחופית. להם שני בנים: עדי ואורי. יעל - נשואה לזיוון. גרה בלונדון (זמנית). הילדים: אלון, איתי ותמר. שושן

26

ורובי (רבקה'לה) ירון ז"ל סיפורם של חנן

במומביי שבהודו לאבא יוסף ואמא חנה דניאלס קולקטר. אני הבכורה 1942 - : נולדתי ב רובי ואחרי מיכאל ז"ל, מזל, יואל, דני ורחל. אבא עבד בחברת ביטוח ואמא היתה מילדת בבית חולים. היה לנו בית גדול בו גרנו עם משפחת אחיו של אבא. בהודו, באזור מהרט, שם גרנו, דיברו מהרטית, הינדו ואנגלית. אנחנו דיברנו בעיקר אנגלית ומעט מהרטית. היתה קהילה יהודית באזור שלנו אבל לא היו קשרים משמעותיים. בחגים היו מסבים את אחד הבתים לבית כנסת, שם היינו מתכנסים וחוגגים את ראש השנה, יום כיפור, חנוכה ופסח. לא ציינו את ט"ו בשבט, פורים ושבועות. החתונות היו לפי ההלכה והדת אבל חגיגות הנישואין היו כמנהג המקום ונמשכו שבעה ימים, בהם עברה כל המשפחה לקרבת מגורי הזוג והוריהם, שם שהינו עד תום החגיגות. כשהייתי בגיל הגן הכניסו אותי לבית ספר שכלל גן. המקום נראה לי נורא, ובכיתי כל הזמן. אבא שלי הגיע, לקח אותי הביתה, הכה אותי (כפי שהיה מקובל אז) והחזיר אותי לגן. יותר לא בכיתי שם אף פעם. לאחר זמן קצר עברתי ללמוד במנזר סנט טריזה קונבנט. שם היה לי נפלא. מקום יפה וחינוך טוב. למדנו מעשר עד אחת אחה"צ. מאחת עד שלוש היינו חייבים לישון. ישבנו ליד השולחנות והנחנו את הראש על הידיים על השולחן. היה לי קשה ולא הצלחתי לישון אבל רציתי מאוד להתחיל את כיתה א', והתנאי היה שעובר לכיתה רק מי שישן יפה בצהריים. העמדתי פנים שאני ישנה תקופה די ארוכה עד שהצלחתי לעבור לכיתה א'. למדתי שם עד גיל שתים עשרה וחצי. הלימודים היו ברמה גבוהה, בעיקר במתמטיקה. כשהדוד שלי עלה לארץ עם משפחתו, כבר דובר בבית על הארץ ועל עליה. מצבנו הכלכלי היה קשה והורי החליטו שאני ואחי נעלה לארץ בעזרת עלית הנוער. אני הייתי בת שתים עשרה וחצי ואחי צעיר ממני בשנה. בארץ היה כבר הדוד שלי, ועוד קרובי משפחה, והורי סמכו עליהם שידאגו לנו. בהגיענו עברנו ישר ל"שער עליה" וזכינו לקבלת פנים עם די.די.טי. אני זוכרת שאמרו לנו שאם נאכל שבעה זיתים נקבל ביצה. שנאתי את הזיתים אבל אהבתי מאוד ביצים, וכך, הייתי לוקחת שבעה זיתים, כשלא ראו העפתי אותם ממני והלאה ושמחתי בביצה שקיבלתי. אחרי שבועיים עברנו לרמת הדסה, פנימייה לילדים שהגיעו לארץ לבד. מנהל הכפר הירוק הגיע לרמת הדסה, לארגן קבוצה שתשתלב בבית הספר בכפר הירוק. הוא בחן אותי, התרשם מרמת המתמטיקה שלי, וצירף אותי לקבוצה. אחי נשאר ברמת הדסה. הפרידה ממנו היתה לי מאוד קשה, בכיתי הרבה ובסוף העבירו גם את אחי לכפר הירוק ושוב היינו יחד. היה לנו טוב מאוד שם, בתחילת השנה הראשונה אף בת לא רצתה לישון איתי בחדר. אחרי חצי שנה כולן התחרו מי תגור איתי. בשבתות וחגים נשארנו בדרך כלל בכפר הירוק, לעיתים התארחנו אצל הקרובים, שחיו בצפיפות ובתנאים כלכליים קשים, והיה לא פשוט לארח אותנו. הקושי היה בעיקר בחופש הגדול, לארח עוד שני ילדים למשך חודשיים, לכן בילינו חלק מהחופש בכפר, ולמותר לציין שלא היינו שם לבד. עוד לא סיימתי 18 . כשהייתי בת 18 עלית הנוער מימנה את שהותנו במסגרת לימודים עד גיל

27

את התיכון, עקב המעבר מהודו לארץ, וידעתי שאני צריכה לדאוג לעצמי. הצטרפתי לגרעין שהוקם בכפר הירוק ואתם יצאתי לשל"ת מוקדם בנווה אילן. לאחר תקופה קצרה של אי . התגייסנו לנח"ל וחזרתי לצובה. 1961 סדר הוצע לנו לעבור לצובה, וכך הגעתי לצובה בשנת ברכה, אחותה של זהבה בן ענת, היתה המשפחה המאמצת שלי. היא ובעלה היו משפחה נהדרת והרגשתי בצובה כמו בבית. כשהשתחררתי מהצבא הייתי מטפלת של כיתות בית הספר. להוריו קורט ועליזה ירון. יש לו אחות גדולה, 1943 חנן נולד בגבעת ברנר בשנת על חנן: רותי, ואח צעיר זאביק. בגיל צעיר נפרדו ההורים. קורט עבר לתל אביב ונישא בשנית. עליזה והילדים נשארו בגבעת ברנר. עליזה נישאה לאברהם יערי, אלמן ואב לבן - רוני. אחותי מזל, שהיתה בחברת הנוער בגבעת ברנר, הכירה את רוני ולימים נישאה לו. כשבאתי לבקר אותה, התארחנו אצל משפחתו ושם הכרתי את חנן. מסובך? לא כל כך. היתה לחנן ילדות טובה. סיפרו לי שלמד לקרוא מוקדם מאוד והיה תלמיד טוב. בצבא שירת בצנחנים. כשהכרתי אותו כבר היה לאחר השרות הצבאי. זמן קצר אחרי השחרור מצ.ה.ל הגיע לבית גוברין לשנה שלישית עם חבורה של בנים מהכיתה שלו. בתחילה עבד בדיר. מהביקורים שלי קיבלתי רושם מאוד רע מהקיבוץ. הודעתי לחנן שאני לא מוכנה לגור וחנן עבר לצובה. הוא עבד בשלחין בשטחים 20.5.1965 בבית גוברין. התחתנו בצובה בתאריך של צובה, שהיו בקדמה. בעבודה פגש את עובדי השלחין מבית גוברין ונשמר הקשר. חנן לא היה מרוצה בצובה, ורצה לחזור לבית גוברין. אני התנגדתי בתוקף. כשנולדה ביתנו . בשנה 1966 הבכורה יפעת, החליט שאנחנו עוברים לבית גוברין, וכך היה. הגענו לכאן בשנת ח' למקום שלא רציתי לחיות בו. עבדתי 9 הראשונה היה לי רע מאוד. הגעתי עם תינוקת בת בגמולון - פעוטון לבני שנה פלוס, ולא הרגשתי מרוצה בעבודה. חנן המשיך לעבוד בקדמה אבל בשטחים של בית גוברין. במלחמת ששת הימים נפגע חנן מרסיסים בברך ואושפז למשך שבועיים. אחרי שדני ורדון נהרג הרגשתי שאני לא יכולה יותר לבקש מחנן לחזור לצובה והשלמתי עם חיי בבית גוברין. במשך השנים הצלחתי למצוא גם דברים טובים בבית גוברין והתרגלתי לחיים כאן. לאחר הלידה של עודד עבדתי שלושה חודשים בניקיון השירותים הציבוריים ושמחתי רובי: על כך מאוד. מיום בואי לארץ, ב"שער עליה", ועד בית גוברין היה לי קושי רב להשתמש במקלחת ציבורית. זה היה זר לכל החינוך מהבית והפריע לי מאוד. כאן היה לי קשה במיוחד עם התחושה של חוסר ניקיון במקלחת, ושמחתי להתקלח ישר אחרי שניקיתי הכל ביסודיות. במשך השנים עברתי לעבוד עם ילדי בית הספר וזה התאים לי מאוד, אהבתי את העבודה עם הגיל הזה, היו לנו שיחות רבות, סיפורים וקשר חוויתי. כשעודד וגלית נכנסו לכיתה א' בנתיב הל"ה, אנחנו, ההורים נסענו איתם ביום הראשון. כשרצינו לחזור הביתה נצמדו אלי עודד וגלית ולא הסכימו שאלך. מנהלת בית הספר שהיתה במקום ביקשה שאשאר איתם עד סוף היום, וכך היה. אחרי היום הראשון הגעתי איתם גם

28

ביום השני, והשלישי ונשארתי כמלווה כמה שנים. נתתי שעורי עזר לילדים, עזרתי למטפלות בכיתות (כיתה כוללת - בית וכיתה) ובעיקר הייתי מלווה את הילדים בנסיעות לבית הספר וחזרה. ילדים, ויצאתי ללימודים. בחרתי ללמוד חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. 4 היו לנו כבר 1976 - ב הרבה שנים עבד חנן בשלחין ואהב את העבודה. בחורף היה מסתכל בהנאה על על חנן: הגשם, עסוק בחישובים כמה ירד וכמה אנחנו עוד צריכים. במשך השנים יצא לקורס מרכזי משק, היה מרכז המשק כשלוש שנים, ויותר מאוחר, למד בקורס הגבוה ב"אפעל". כשנבחר להיות מזכיר התחיל את התפקיד אבל מהר מאוד הבין שזה לא מתאים לו ולא המשיך. מאחר ובצבא היה חובש קרבי, צורף כאן, באופן טבעי, לתורנויות שבת במרפאה, עזר בטיפול בקובי, ופעמים רבות הוזעק לעזרה ראשונה. גם כשהיו תאונות בכביש מחוץ לקיבוץ נקרא לא פעם לעזרה. לא זכור לי למה יצא מהשלחין, יתכן שבגלל הגיל, אבל הוא סיים את עבודתו שם ונכנס להנהלת חשבונות. הוא היה מרוצה מאוד ושנים רבות דאג לתת מענה לכל צרכני הנהלת , נתבקש לצאת לפנסיה. הוא קיבל זאת מאוד קשה. הוצע לו 67 החשבונות. כשהגיע לגיל תפקיד חלקי מצומצם בהנה"ח אבל הוא סרב ויצא. הוא לא הבין למה פתאום לא רוצים אותו בעבודה. בדיעבד המחלה כבר קיננה בו והתפקוד שלו ירד, אבל הוא לא היה מודע למצבו וגם אנחנו לא. אחרי שנים של עבודה בחינוך המיוחד נפרדתי מההוראה. עבדתי במחסן ובבתי רובי: הילדים. משם התחלתי את הקרירה השנייה שלי - סייעת לרופא שיניים. כשהתברר מצבו של חנן הבטחתי לו שנעבור את זה יחד, שאהיה איתו כל הזמן, והוא ענה לי "את לא יכולה לדעת מה זה, את לא חולה". ארבע השנים האחרונות היו הקשות בחיי. היה לי עצוב לראות יום אחר יום איך הוא מאבד את הקשר איתי, עם המשפחה, עם המציאות, הטיפול בו דרש הרבה סבלנות ואורך רוח. ההבנה שאף פעם לא יהיה יותר טוב, רק ילך ויורע, היתה מייאשת. כשהחמיר המצב הבאנו הביתה את ג'ואי, מטפל הודי שהיה לחלק מהמשפחה שלנו. עזרתו ואישיותו היו תמיכה של ממש עבורנו. כשיפעת שאלה את ג'ואי אם בבית שהוא בונה בהודו יהיה חדר עבורנו השיב "לכם תמיד יהיה מקום בבית שלי". עד היום אנחנו בקשר איתו. בתקופה הקשה למדתי להכיר את המשפחה שלי. סתיו ומטר טיפלו בחנן במסירות רבה ויפעת עזרה ותמכה בנתינה שלמה. לקראת הסוף, כשלא ניתן יותר לטפל בחנן בבית, החלטתי להעבירו לבית סיעודי. למרות שהייתי משוכנעת שזה הפתרון האפשרי היחיד, היתה זו ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי. , חנן נפטר. יהי זכרו ברוך. 13.10.2018 - לאחר שבעה חודשים, ביום ה , אני לומדת לחיות במציאות חדשה. לצד הקושי יש גם הרבה שמחות. אני 78 היום, בגיל גמלאית, בוחרת איך למלא את זמני ונהנית ממגוון פעילויות העומדות לרשותי. אני שומעת הרצאות במועצה, משתתפת בהרצאות וטיולים לימודיים בקתדרה בבני ראם, מקפידה

29

להשתתף בשעורי תנועה עם מיכל וקסלר. שנים רבות רעיה ואני נפגשות פעם בשבוע ולומדות יחד את פרשת השבוע. היו שנים שהצטרפו אלינו עוד חברים וביניהם זהבה בן ענת. עד היום אני שומרת על קשר איתה. הכרתי אותה לפני שנים, כשאחותה ברכה אימצה אותי בצובה, ואני ממשיכה לבקר אותה פעם בשבוע. בסך הכל החיים טובים. על השינוי - בתחילה התנגדתי מאוד. חששתי מהלא נודע, לא יכולתי לדמיין איך ייראו חיינו במציאות החדשה. לאחר זמן התרגלתי. בזכות המצב החדש יכולנו להגדיל את הבית ובדיעבד זה אפשר לי לתת לחנן בבית את הסביבה שנזקק לה, ולהיעזר במטפל זר. היום לא הייתי חוזרת לקיבוץ השיתופי. קיבוץ זו המצאה שלא מתאימה לאופי האנושי. אורחות החיים היום נותנות מענה הרבה יותר נכון.

משפחת ירון ונועם פארן - חברים בבית גוברין להם שני בנים סתיו ומטר יפעת ויודי - חיים בהולנד עם הבת עדן והבנים אליעד וירדן עודד ודנית - גרים באשקלון הורים לרני אלון ומייק ירון (מייק החליף את שם המשפחה!) - בארה"ב עדי עם ילדיהם תמר ושילה וסקוט באט - מתגוררים באנגליה, הורים לבנות ליאה ואמיה אלה

30

סיפורם של רחל ושמואל ריקליס

להורי צבי בלנרה ויהודית וייל (קורט וייל ממשפחת סבא 23.3.1945 : נולדתי בתאריך רחל . מצבה הכלכלי של המשפחה היה רע והם עברו לצרפת 1919 שלי.) אבי נולד בברלין בשנת 1936 ואחר כך להולנד. כשרצו לעלות לארץ האח של סבתי שלח להם סרטיפיקטים ובשנת הגיעו לארץ. אבא שלי הצטרף לחברת הנוער בגבת. באותה שנה עלתה אמי מגרמניה עם עלית הנוער והגיעה לנען במסגרת חברת הנוער. שניהם נפגשו כשהצטרפו לקיבוץ רביבים. היה המצב הביטחוני ברביבים קשה, והנשים והילדים הועברו לראשון לציון. שם 1945 בשנת החליטו מספר משפחות עם ילדים לעזוב 1948 נולדתי, אבל למעשה אני בת רביבים. בשנת 1946 את רביבים. הורי היו בקבוצה שעברה לאלונים, ושם גדלתי. אחותי חוה נולדה בשנת .1950 ואחותי חגית כבר נולדה באלונים בשנת בית הספר היסודי והתיכון היו בקיבוץ. היה לי קשה. למדתי לקרוא רק בכיתה ד' והמורה שלי שידרה לי שאני מטומטמת. וזה מה שחשבתי על עצמי. יותר מאוחר לימדה אותנו מורה אחרת, שהאמינה ביכולותיי, ולמעשה נתנה לי בסיס נכון וטוב למשך כל חיי. אחרי שנים התברר שאני דיסלקטית, ובבית הספר לא אבחנו אותי ולא היו מודעים לדיסלקציה. סיימתי את התיכון והחלטתי שאני רוצה ללמוד בבית ספר לאחיות. עדיין איני מבינה איך ולמה הגעתי להחלטה כזו. אמא שלי היתה אחות באלונים והוחלט שבלתי אפשרי שגם אני אהיה אחות בקיבוץ, אבל אישרו לי ללמוד כעתודאית של הצבא. המסלול היה שלוש שנים לימודים לאחות מוסמכת ובשנה הרביעית עובדים בבית חולים או בישוב ספר ומשלימים את הלימודים תוך כדי עבודה. . כעבור 1963 למדתי בבית חולים "השרון" בבית ספר לאחיות. התחלתי ללמוד בשנת שנתיים, ועדת בריאות הבין-קיבוצית חיפשה אחות לבית גוברין, והגיעו אלי. כך הגעתי לבית . התחלתי מאפס. היתה כאן אחות מאוד לא מנוסה. לעיתים היה מגיע 1965 גוברין בנובמבר רופא ילדים, ד"ר צ'מקה. הוא היה מצוין, כשהיה צורך התייעצתי איתו. אחרי שנה נרשמתי להמשך לימודים בבית החולים בעפולה, כפי שהוסכם איתי. בעלי התפקידים בקיבוץ הזמינו אותי לשיחה, ושכנעו אותי להישאר בבית גוברין, וללמוד ב"קפלן". באותו זמן הכרתי אתשמואל מיגור, שהגיע לשנה שלישית, והוא היה הגורם העיקרי להחלטתי להישאר כאן. בבית גוברין החליפה אותי אסתר'קהמאפק. (את לימודינו התחלנו יחד ב"השרון" שנים). 3 והיא סיימה בקיבוץ יגור להורי שרגא וחיינקה. שניהם הגיעו לארץ מליטא 1943 נולדתי בשנת שמואל: , כל אחד לחוד, דרך תנועת הנוער החלוץ, ושניהם הגיעו, כל אחד לחוד, ליגור. 1936 בשנת באותה תקופה היתה ביגור מצוקת דיור, ושרגא שובץ לחדר של בנות, ביניהן חיינקה. כפי נולדה 1938 הנראה שם החל הרומן. הם התחתנו, ובדיוק בתאריך של "ליל הבדולח" בשנת אחותי בת שבע. גדלתי ביגור, בית הספר היה בקיבוץ. עד התיכון היו שתי כיתות מקבילות, היינו הרבה ילדים בשנתון. בתיכון אוחדנו לכיתה אחת. בכיתה ד' היתה לי מחנכת, דמות

31