בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

סיפורם של דוויד ויעל קנטי

אני בן אמצעי, יש לי אחות גדולה ואח צעיר. 2.2.1936 נולדתי בכפר סבא בתאריך דוויד: גדלתי בכפר סבא שם למדתי עד סיום התיכון. הייתי בצופים ואחר כך בשומר הצעיר. מסיום הלימודים ועד הגיוס לצבא הייתה לי חצי שנה. עבדתי עם בן דודי בעיבודים חקלאיים בדרום. זו הייתה היכרותי הראשונה עם החקלאות וההכשרה החקלאית שלי. התגייסתי לגולני, והשתחררתי מהצבא לפני מלחמת קדש. 1954 בשנת אחרי הצבא גרתי בבית אצל ההורים. המשכתי לעבוד בחקלאות. יום אחד קיבלנו הזמנה לביצוע עבודה בבית גוברין וכך הגעתי לכאן. גרתי בקיבוץ, כשכיר, חצי שנה. הייתה לי חברה, כולם כאן היו בגילי, גרעין "נתיב שדה" הצטרף אז לקיבוץ, אחרי שרות צבאי, והיה שמח. "נתיב שדה" - גרעין של ישראלים בוגרי הנוער העובד - קידמו מאוד את הקיבוץ הצעיר. חברים, היו בכל עמדות המפתח, והיוו גוף חזק ומוביל בקיבוץ הקטן. 120 קבוצה של הגיעה מגבעת ברנר הכיתה של יעל, לשבועיים עזרה. אז הכרנו. בסיום שנת 1959 בשנת הלימודים הגיעה יעל עם כיתתה כקבוצה לשנה שלישית, והיינו לזוג. באותה שנה החלטתי להתקבל לחברות. מכל הבחינות הייתי כמו כולם והחברים הציעו לי להיות חבר מן המניין. את סיפור ילדותי לא ממש זכרתי. אחרי הרבה שנים נודעו לי פרטים שרק את חלקם יעל: בהולנד בעיר האג, להורי לני ומקס שטראוס ושמי היה 24.11.1940 זכרתי. נולדתי בתאריך אמיליה, בשם חיבה מיליקה. את ההורים שלי אני לא זוכרת בכלל. את אבא לקחו קצת אחרי שנולדתי. אמא נשארה לבד עם שני ילדים. היא עבדה בבית חולים ולא ידעו שהיא יהודיה. את אחי הגדול הצליחה למסור למשפחה נוצרייה. שוטר הולנדי שהכירה הסכים לקחת אותי, התינוקת, לבית ההורים שלו. אמא עוד הספיקה לבקר אותי פעם אחת ואחר כך נתפסה גם היא. גדלתי במשפחה ההולנדית הנוצריה עם שתי בנותיהם הקטנות. כל פעם שהגיעו גרמנים לעשות חיפוש, העבירו אותי מעבר לקיר בין שני בתים - אל השכנים. המשפחה הסתכנה מאוד בתיתה לי מקלט. אם היו נתפסים, היו נשלחים למחנות. קראתי להורים אבא ואמא. מסיפורי הילדים הגדולים של המשפחה הבנתי שהייתי שם כמו מלכה. פינקו אותי ושמרו עלי מאוד. כשנגמרה המלחמה היתה אמא שלי, הנוצרייה, במצב קשה והעבירה אותי לדודה שלי היהודייה, ששרדה את המלחמה והשואה. הדודה לקחה אליה גם את אחי הגדול. היינו אצלה שלושה ילדים והיה לה קשה מאוד. לאחר זמן אספו אותנו לביתם הזוג לאו ולני לוין, זוג יהודים מהולנד, ששרדו את המלחמה. גם הם מסרו את שלושת ילדיהם למשפחות נוצריות ולאחר המלחמה התאחדה משפחתם מחדש. לני ולאו אספו לביתם ילדים יהודיים יתומים וכך גם אחי ואני הגענו אליהם. נולד להם ילד רביעי - דוד. חיינו בעיר ביטהובן ואני הלכתי לגן חובה. ארבע שנים היינו בהולנד. היה לנו בית גדול מאוד עם המון ילדים. לארץ עלינו כשהייתי בת שש וחצי. היינו חודש בבית עולים, שם היה קטסטרופה, והגענו

5