בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין
דיר
- עבדתי בדיר. במאי, אחרי הקציר, יצאתי עם העדר למרעה בעמק. יום אחד, במרעה, רחל ב. פתאום לא ראיתי אף כבשה. הלכתי וחיפשתי, בכיתי, הייתי מאוד מבוהלת שהנה איבדתי
את העדר. לא ידעתי מה לעשות. חזרתי לקיבוץ והלכתי לרפת. שם מצאתי את איציק. הוא לקח טרקטור ויצאנו לחפש את העדר האבוד. מצאנו את הכבשים ממש ליד המקום בו הייתי קודם. מרוב שמחה נולדה חברות בין איציק וביני. בצוות הדיר היו דוד תמרי, מישה ואני. אני בעיקר יצאתי למרעה ועשיתי חליבה אחת ביום.
רפת
- ברפת לא נשארו עובדים פרט למשה אהרון. אף אחד לא רצה לעבוד ברפת. ביקשו איציק ממני להיכנס לשם לתקופה קצרה עד שימצא עובד קבוע. לקח חמש עשרה שנה למצוא את העובד הקבוע שישחרר אותי מהרפת. אחרי משה'לה אהרון הגיע לרפת פיצי אבני מגבעת ברנר, רפתן מנוסה, ויותר מאוחר הצטרף דוויד קנטי, אני עוד חיכיתי למחליף... פגזי בזוקה. הוצאתי את הפרות לחצר המתנה לפני 4 כשנה אחרי ששת הימים נפלו בקיבוץ החליבה, וכמה דקות אחרי שיצאתי מהסככה נפל שם אחד הפגזים. במזל לא נגרם שום נזק לקיבוץ. הפרות ואני רק נבהלנו. - הגעתי לבית גוברין ישר לעבודה ברפת. היינו חמישה חברים, בנוסף עבדו איתנו בני גרשון גרעינים ומתנדבים, שעשו בעיקר חליבות. הרפת היתה קטנה וכללה סככת חולבות, סככה ל"יבשות" - שלא נחלבות, סככת "טפחות" לעגלים לפיטום והאורווה של היום היתה דיר עגלות. את העגלות הוצאנו למרעה טבעי. הפרות קיבלו ירק ממרעה זרוע למטרה זו. מכון החליבה כלל שתים עשרה עמדות חליבה. העבודה ברפת היא בעיקר אין סופית. אחריות על בעלי חיים שאי אפשר לבקש מהם יפה לחכות עד מחר או עד הבוקר אם התעוררה בעיה כלשהיא, המלטות קשות בשעות קשות, אלפי שעות חליבה גם כשיש חום או כואב הגב, אחריות רבה שלא נגמרת. בתקופה שהעגלות רעו באחו קרה שהן נפלו למערה או בור וסיימו כך את חייהן. היו לנו לא
95
Made with FlippingBook Annual report