בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

חיטה ושעורה, שנגרר על ידי טרקטור. בקציר היו הגרעינים נשפכים למיכל ומשם לשק שהחזיק חבר. שק שהתמלא נזרק הצידה לשדה ואחר כך היה עובר טרקטור עם עגלה עליו היינו מעמיסים את השקים. הכול עבודה ידנית. מכבש הקש היה כלי מרעיש שהוציא את החבילות המלבניות לשדה, ועם קלשונים היינו מעמיסים את החבילות על עגלה ופורקים במתבן. השטחים שלנו הגיעו עד תל אל ספי,

די רחוק מהקיבוץ. הטרקטורים נשארו בשטח ועבדנו במשמרות. את האוכל היו מביאים לנו שעות בשדה ואז מתחלפים. היינו כמה שכירים של הקיבוץ וגרנו 12 - לשדה. היינו נשארים כ יחד בצריפים שכבר מזמן אינם. לאחר זמן עזבו שאר השכירים ואני נשארתי יחיד. היום הכל נראה מיושן והיסטורי אבל אז עשינו שינויים גדולים, פיתחנו והתקדמנו ולמעשה בנינו את התשתית שהיוותה את מקור פרנסתנו הרבה שנים. - את בית גוברין פגשתי, בפעם השניה, כנהג משאית בקואופרטיב "התנועה". לומי נהגתי בסמיטריילר ובאתי לקחת גרעינים מהקיבוץ. מצומת פלוגות עד בית גוברין היה הכביש ריק לגמרי, אף אחד כמעט לא נסע כאן. הכביש היה שני פסי אספלט המותאמים בערך לרוחב הגלגלים. העבודה התנהלה כך - באתי עם עגלה ריקה, העמדתי אותה בצד הבניין שבו אוכסנו הגרעינים (היום המשרד של ה"מערה") וניתקתי אותה מהקבינה. נקשרתי לעגלה המלאה שחיכתה כבר ליד פתח החדר והסעתי אותה למקום בצד. ניתקתי אותה ונקשרתי שוב לעגלה הריקה אותה הבאתי עד פתח החדר, מוכנה למילוי. ניתקתי ממנה, נקשרתי שוב לעגלה המלאה וסוף סוף יכולתי לצאת חזרה לדרך. כל חיבור וניתוק העגלה מהקבינה היה, כמובן, לא קל ולא מהיר ועשיתי זאת שש פעמים לכל סיבוב... דן יצא מרכז הענף לגזברות ואני קיבלתי את ריכוז הפלחה. השטחים היו סביב 1965 בשנת המשק והרבה לא גדל כאן ללא השקיה. גידלנו חיטה, שעורה וסורגום. היו כאן שתי בארות היו גשומות והבארות התמלאו. שמנו 1964/5 שאחרי כמה שנות בצורת לא עבדו. השנים משאבות שהעלו את המים לבריכה (מעל בית העלמין) ומשם לקיבוץ לשתיה. המים היו מאוד לא נקיים והוכרחנו להרתיח אותם לפני השימוש. נתבקשנו לבדוק את מפלס המים לאורך זמן וכך נסעתי כל חודש לעשר נקודות בדיקה. בסיכום קבע ההידרולוג ששאיבת המים תלויה בכמות הגשם וזרימת נחל גוברין בכל חורף. אושרה לנו תוספת מים ממקורות ואז יכולנו - כשהגעתי לבית גוברין הצטרפתי לעובדי הפלחה.

92