בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

באותן שנים היינו מאוד מעורבים בחיי הקיבוץ. אני הייתי סדרנית עבודה וחיים מרכז כח אדם. נולדה נטע הבת השלישית. הוצע לנו לצאת לקיבוץ צעיר כמשפחה מגויסת. 1969 בשנת לקח לנו זמן להחליט אבל בסוף הצטרפנו לבית גוברין לשנה. כשעברנו לכאן היו הורי שבורי - היום בו הגענו לבית גוברין עם שלושת ילדינו. 1.8.1971 , לב. תאריך שאזכור תמיד חיים נכנס ישר לפרדס, ואני השתלבתי בבתי הילדים. חיים היה איש פעלים, מרכז משק, מזכיר, מחנך בבית הספר "האלה גוברין" בנתיב הל"ה, ומעל הכל מרכז הפרדס, שהיה למרכז חייו. הוא אהב את העבודה, הוא חי את הצמיחה, את הבשלת הפרי והקטיף. הוא נהג לומר - "יש לי עצים ירוקים, שמים כחולים, תפוזים כתומים ואדמה, לא צריך יותר מזה". במשך השנים גידל גם חוחובה, במחשבה שאולי זה יהיה רווחי, ונטע עצי זית במקומות שונים. כחקלאי למד בפקולטה לחקלאות ברחובות וסיים תואר ראשון. אני עבדתי כמעט בכל מקום, ומילאתי כמעט כל תפקיד בקהילה. גם למטבח הגעתי, כשאריה מאייר היה אקונום, וכך התחיל קשר חברות בינינו, שנמשך עד היום. אהבתי לעבוד במטבח אבל למרות שלמדתי לבשל לקיבוץ, היום בבית אני לא יודעת לבשל כלום. בין השאר הייתי גם מקשרת של גרעין "חגי". עם כמה מהם נשארתי בקשר חם הרבה שנים. שנה. כדי שאוכל 20 בתקופת מלחמת יום כיפור התנדבתי לריכוז תרבות ונשארתי בתפקיד להמשיך במעורבות החברתית בקיבוץ, קיבלתי על עצמי את ריכוז ו. בריאות. תפקיד של ליווי מערכת הבריאות, כתובת לחברים הזקוקים לעזרה, עם התייחסות להיבט הסיעודי ולרווחה. חוץ מהתנדבות בוועדה זו או אחרת צריך גם לעבוד ולהתפרנס, וכך בין השאר עבדתי חמש שנים בכלבו, ושלוש שנים ליוויתי את הילדים בנסיעות לבית הספר בנתיב הל"ה. הנסיעות היו מאתגרות מאוד - המיניבוס הצהוב, דן קרן הנהג, אני, וחבורת ילדים רועשים ואנרגטיים, שמשמעת וסדר לא ממש עינינו אותם, בדרך אל ומבית הספר. משם המשכתי ישירות . תפקידי היה ליווי בנסיעות, 1988 לתלמידי התיכון, בבית הספר "ברנר". התחלתי בשנת שהיו רגועות ונעימות יותר, ובבית הספר קיבלתי אחריות על המערכת האור קולית - שמירה והשאלת הציוד, והקלטת תוכניות מהטלביזיה. במשך השנים הקמתי שם ספריית סרטי וידאו מפוארת. תפקיד נוסף שלי היה "סידור עבודה" - לדאוג שכל יום יהיו תורנים לניקוי בית הספר. וככה, בשביל שלא ישעמם, הייתי אחראית גם על העזרה הראשונה. תלמיד שחש ברע היה מגיע אלי ומקבל עזרה. כשעלה הצורך הייתי הולכת איתם למרפאה של הקיבוץ (גבעת ברנר) ואפילו למיון, במיקרים מסוימים. התלמידים אהבו מאוד את הדלת הפתוחה, והיו מגיעים לשתף בקשיים, ובעיקר לצאת קצת להתאוורר מהכיתה. כל יום היו מגיעים אלי כעשרים תלמידים לבקש אקמול. אהבתי מאוד את העבודה בבית הספר "ברנר", יצרתי קשרים טובים עם הרבה תלמידים, קשרים שנמשכים עד היום, וגם עם המורים. יום אחד הודיעו לי שאני מסיימת את עבודתי ב"ברנר". בלי להיכנס לסיבה, ידעתי בברור שזה לא נבע מתפקוד בלתי יעיל שלי. הייתי במשבר קשה וזמן לא רב אחר כך עברתי התקף לב. להרגשתי היה לזה קשר ישיר לטראומה שעברתי בפרידה מבית הספר. התקף הלב הסתיים בניתוח מסובך ושיקום ארוך וקשה.

56