בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין
פוגשים את אותם אנשים. כשנולדה דפנה היה לי כבר יותר קל עם בתי הילדים. אני זוכרת שלילה אחד הגיעה בילי לחדר אלינו. בבקר שאלתי את השומרת איך בילי היתה בלילה והתשובה - "היא ישנה מצוין, לא שמעתי אותה כל הלילה..." - בתקופת עבודתי ברפת עבדנו שלוש שבתות ברצף ואחת חופשית. על כל יום עבודה איציק בשבת נצבר לנו יום חופש והיו לי כבר תשעים ימים. יום אחד נפלה החלטה באספה - מוחקים לכל החברים את ימי החופש שנצברו. כך הפסדתי שלושה חודשי חופשה. למיטב זכרוני, לא הייתי היחיד שאיבד ימי חופש. - מי שרואה היום את הכביש בין קדמה לקרית גת, זה לא מה שהיה אז. מקדמה לק"ג היו דן מ' עם שוליים 5 , היה כביש מנדטורי ברוחב 35 שני נתיבים בלבד. מק"ג לבית גוברין, כביש נמוכים. כל פגישה בין שתי מכוניות עברה בקושי בשלום. התשתית היתה שתי שורות אבנים מהצדדים, ובאמצע אבנים, שהפכו לחצץ, ועל זה זפת. הכביש היה משובש מאוד, מלא בורות ומאוד לא נוח לנסיעה. למען האמת, כמעט לא עברו מכוניות בכביש הזה. - על הלינה המשותפת בבתי הילדים כבר נכתב ונאמר רבות. כאן אני רוצה לספר על דורית הצד של ההורים, אנחנו, שסדר היום שלנו היה כפוף לחינוך המשותף וללינה בבתי הילדים. כל יום בארבע וחצי היו הילדים מגיעים לחדר של ההורים כשהם מקולחים, עם "בגדי ערב", לאחרשאכלו ארוחותבוקר וצהרייםבמסגרתהחינוכית, נחו אתמנוחתהצהריים, אכלו ארוחת ארבע ובדרך כלל גם הכינו לפחות חלק משעורי הבית. כל המשפחה בילתה ביחד, כולל ארוחת ערב בחדר האוכל ובסוף היום מגיע זמן השינה. הורים לילד אחד הלכו "להשכיב" את הילד בבית הילדים בשעהשנקבעה, סיפרו סיפור, והלכו כשבאה המשכיבה - מטפלתשהיתה עם הילדים עד בוא שומרת הלילה. הורים לשני ילדים כבר היו צריכים להספיק להגיע לשני בתים, ואם היו במשפחה שלושה וארבעה ילדים זה כבר הצריך תכנון מדויק של לוח זמנים.
מתחילים עם הקטנים ואל הגדולים מגיעים ממש לפני כיבוי האורות. והמורכבות ההשכבות הארוכות ביותר היו בדרך כלל בגנים. לפעמים היה האב העייף נרדם במיטת ילדו, לפעמים יכולנו לשמוע כמה סיפורים באותו חדר, לפעמים סיפר הורה אחד סיפור לכל הילדים בחדר, ופעמים רבות מאוד היתה הפגישה עם הורים
136
Made with FlippingBook Annual report