בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

סיפורם של ברברה וג'ין פלקובסקי

בכפר סקלטון, קרוב לעיר מידלסבורו בצפון אנגליה. אמא 30.3.1950 - נולדתי ב ברברה: מילי, אבא קית' ואחי הגדול ממני בשש שנים פיטר. בילדותי היה אבא כורה ברזל, אחר כך עבר לחברת כימיקלים מאוד גדולה, שם עבד עד הפנסיה. אמא עבדה עד החתונה, בגיל עשרים וחמש, בבית אחוזה גדול. לא היינו עשירים אבל היה לנו הכל. כילדים לא הרגשנו עניים. לא היה חשמל בכפר והתאורה היתה על גז. החימום והבישול היו בתנור פחם. מקלחת לא היתה בבית. פעם בשבוע היתה אמא לוקחת גיגית אלומיניום בגודל של אמבטיה, שמה אותה ליד התנור וממלאת מים חמים ואנחנו התרחצנו. כילדים היינו הרבה בחוץ עם חברים. כשהייתי בת שש קיבלנו מהעירייה בית יותר גדול, עם חשמל, מקלחת ושירותים בתוך הבית, מטבח לחוד ושלושה חדרי שינה. עד גיל חמש הייתי בבית עם אמא. בגיל חמש נכנסתי לבית הספר לכיתה א'. גן לא היה בכפרים. בית הספר היסודי, בו למדתי עד גיל אחת עשרה (כיתה ו'), היה בכפר, עשר דקות 4 הליכה מהבית שלי. אחר כך עברתי לבית ספר תיכון ממלכתי אזורי, בכפר אחר, בו למדתי שנים, עד גיל חמש עשרה. כמו בקיבוץ, המשכנו עם אותה קבוצה מגיל חמש עד חמש עשרה. אנחנו, כרוב תושבי הכפר, היינו נוצרים אנגליקנים. היתה לי ילדות מאושרת. כבר מגיל אחת עשרה ידעתי שאני רוצה להיות אחות. עד גיל שמונה עשרה הייתי ילדה של ההורים, מאוד קשורה למשפחה. אז החלטתי שהגיע זמן להיות עצמאית ולבנות את החיים שלי. עברתי לדרום אנגליה והתחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות. הלימודים כללו עבודה מעשית בבית החולים, עם משכורת ומגורים, מה שאפשר לי להיות עצמאית. סיימתי את הלימודים שנים ונשארתי עוד שנתיים באותו בית חולים. 3 אחרי משם עברתי לבית חולים בעיר גלוסטר ועברתי קורס במיילדות. יום אחד ראיתי פרסומת לעבודה בבית חולים אמריקאי בריאד, סעודיה. הרעיון שבה את ליבי. לאחר שהתקבלתי, קיבלתי רשימה של ציוד שאצטרך, ובסופה איסור על הבאת מוצרים שיוצרו על ידי יהודים. לא יכולתי להשלים עם האיסור הזה והחלטתי שסעודיה לא מתאימה לי, אבל נדבקתי בחיידק. כשמצאתי הצעה לעבוד כאחות ברודזיה החלטתי שאת זה אני רוצה. יצאתי לרודזיה (היום זימבבואה) ועבדתי בבית החולים בעיר בולובאו, בית חולים גדול ומסודר. אחרי שנה עברתי לעבוד בפנימייה לילדים נכים. בניגוד לבתי ספר ומוסדות אחרים, שיועדו ללבנים או לשחורים, המקום הזה קיבל כל אחד ללא הבדל צבע, דת, או מצב כלכלי. נשארתי שם ארבע שנים. לאחר כשנתיים, הגיע אלי מברק המבשר לי שאמא שלי נפטרה. מותה היה פתאומי, וללא הכנה. ולי אפילו לא היה כסף לנסוע ללוויה באנגליה. אף פעם לא הצטערתי על החלטות שקיבלתי בחיי והייתי שלמה גם עם העובדה שלא הספקתי להיפרד מאמא ולא ליוויתי אותה בדרכה האחרונה.

70