בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין
פעם בחודש הייתי לוקחת יום חופש ומתלווה אליו ל"סיבוב" במשאית, בעיקר כשנסע לצפון. יום נחמד של בילוי משותף במשאית עם נופי הארץ שלנו. עבדתי בבתי ילדים, חצי שנה תורנות חדר אוכל ואחר כך במטבח. לאחר שנה עמד אבי על זכותו לשוב לניהול הנגריה ומוטי יצא. בנגרייה ייצרו אז את הריהוט לחדר האוכל החדש. יצא אבי ללימודים בתיכוניה ב"אפעל", להשלמת תעודת הבגרות. הוא חזר 1991 בשנת הביתה רק בסופי שבוע ואני הייתי לבד עם הילדים, גם כשפרצה מלחמת המפרץ. אחרי שנהב"אפעל" חזראבי לנגרייה. כשהתחילפרויקטהרחבתהדירות ללינההמשפחתית, עבדה הנגרייה בייצור כל המטבחים, ארונות קיר ומיטות לילדים. עבודה בהיקף גדול עם הוחלט לסגור את הנגרייה. 2003 הרבה אחריות על אבי. בשנת באותו זמן אבי הוכר כנכה, עקב פגיעה בשמיעה וקיבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי. במקביל נאסרה עליו העבודה בנגריה בסביבת מכונות העובדות ברעש רב. אבי מצא עבודה בחנות לכלי עבודה ונגרות, שכללה הכנת חלקי ריהוט להרכבה עצמית לפי הזמנה. עבודה בהיקף קטן ולא ממש נגרות כפי שאהב. אחרי שנה הוחלט בביטוח הלאומי שגם במקום זה אינו יכול לעבוד, וכך היה מובטל, עם קצבת נכות קטנה. הרומן שלי עם המספרה התחיל עם אסתר לוי. אהבתי את הספרות והייתי באה למספרה לראות את אסתר בעבודתה. כשאסתר נפטרה ביקשתי ללמוד ספרות ונעניתי בחיוב. למדתי חצי שנה בוויצ"ו תל אביב וחזרתי ישר לשבוע עבודה מלא במספרה. השינוי והמעבר לקיבוץ מתחדש היה לנו מאוד קשה. הייתי עצמאית, (עצמאיים לא זכאים לרשת ביטחון), אבי היה מובטל, ונשארה לו רק קצבת נכות קטנה. כמשפחה לא היה לנו ביטחון כלכלי. כשהתחילו להשכיר חדרים בענף התיירות הצטרפתי לצוות. אחרי מספר חודשים התקבל אבי לעבודה בסניף של "אייס" ומצבנו הכלכלי השתפר. לאחר כמעט שנה שאבי עבד ב"אייס" היתה התאונה. הייתי בביקור אצל אחי כשהגיע טלפון מרותם להגיע דחוף לבית החולים "ברזילי" באשקלון, כי קרה משהוא לאבא. הזעקתי את רם ונסענו לבית חולים. הגענו ממש כשהגיע האמבולנס עם אבי. ישבנו מודאגים, כשתסריטים קשים חולפים במחשבותינו. השעות חלפו ולבסוף אמרו לנו שהיתה תאונה, אבי סובל מפגיעת ראש קשה ומועבר לסורוקה, מיד לחדר ניתוח. הבנו מהרופאים שאין לדעת מה הנזק עד שיתעורר. כמעט שלושה שבועות היה אבי בלי הכרה ואני לידו, יום ולילה. ואז התעורר והועבר למחלקה. כשהגענו אליו מצאתי אותו יושב במיטה, מחייך, אבל לא ממש ידע מי אנחנו. הוא דיבר "ג'יבריש", לא הבנו כלום ורוב הזמן חייך. עבר שבוע, הוחלט להתחיל שיקום ב"בית לוינשטיין". ההערכה היתה שלא יוכל ללכת ולא יהיה עצמאי. כך התחיל מסע השיקום. חצי שנה היה במקום ועוד חצי שנה היה מגיע בבוקר וחוזר בערב הביתה. כל השנה הזו ליוויתי את אבי צמוד. לא עבדתי ולא הייתי הרבה בבית. אחרי שנה חזר אבי הביתה. היום הוא הולך, נוהג, יכול לקרוא, משתמש במחשב וגם עושה מעט עבודות נגרות,
76
Made with FlippingBook Annual report