בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

מוטי עבד בלול, אחר כך עם חיים בפרדס והיה מרכז ועדת תרבות. הוא הקים את הנגריה, שלא היתה ענף רווחי, אלא, נגריה לעבודות עבור הקיבוץ והחברים. אחרי חמש שנים ללא ילדים החלטנו לאמץ ילדה. נסענו לראות את עינת, ומוטי כבר רצה , עינת הצטרפה למשפחתנו. 1977 לקחת אותה מיד הביתה. לאחר שהתארגנו בבית, בחנוכה .1979 חודשים נכנסתי להריון ואבנר נולד ביוני 10 אחרי עד הלידה עברתי לעבוד במחסן ומשם למתפרה, אל בתיה, שלימדה אותי לתפור. אחרי הלידה עבדתי עם ילדי בית הספר. הייתי מרוצה, נהניתי מאוד בעבודה ואהבתי את הילדים. במשך השנים נולדו לנו עוד שלושה ילדים - הדס, תומר ואילן. הבנו שלא הכל בסדר. אובחן אצלה פיגור מזערי. במשך השנים התרבו 4 כשעינת היתה בת הקשיים, עינת היתה ילדה מאוד מורכבת, וגידולה היה רצוף משברים. לא תמיד נמצאה לנו כתובת מוגדרת לעזרה בהתמודדות עם הבעיות שחווינו. למרות שקיבלנו עזרה רבה מהקיבוץ, היו לנו שנים קשות מאוד וגם הילדים הושפעו מהמצב. שנים רבות חיינו במערבולת של קטסטרופות עם עינת. עם השנים מצבה החמיר וגם הקשר שלנו איתה לא החזיק מעמד. היום הקשר איתה רופף מאוד. שנה. כל 22 לאחר הקמת המפעל נכנס מוטי לעבוד שם כסוכן מכירות. הוא עבד במפעל השנים היה מצייר. הוא בנה חדר מתחת לבית שלנו, שהיה לסטודיו עבורו, ובשנים שאנחנו גרים ב"בית הרופא" הקים סטודיו גדול, שם הוא מבלה שעות רבות עד היום. בסוף ההיריון עם אילן שברתי את הרגל. היתה זו תקופה קשה - הריון ולידה ובעיקר טיפול ברך הנולד עם גבס. כשמצבי השתפר מעט עבדתי במתפרה עם דליה קרן. בכלבו ליד המתפרה עבדה ורד הרדי. פעמים רבות החלפתי אותה כשהיתה חולה. כשיצאה מהכלבו נכנסתי במקומה. אני לא זוכרת כמה זמן עבדתי בכלבו אבל המשכתי גם כשאיחדנו את הכלבו והמרכולית למקום בו הכלבו נמצא עד היום. ריכזתי את הכלבו עד השינוי, אז קיבלה אורית קנטי את הענף כיזמות שלה. מספר שנים עבדתי איתה. כשיצאתי, קיבלתי עלי את בישול האוכל למערכת הגיל הרך. בתחילת תקופת השינוי היה לנו די נוח. כשמוטי פוטר מהמפעל השתנה מצבנו מאוד. חיינו רק על המשכורת שלי עד שהתחלנו לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי ואחר כך את הפנסיה מהקיבוץ. נסגר המטבח בהוראת משרד הבריאות. הייתי בת שישים ותשע כבר, 2018 באוגוסט אבל לא התאים לי לשבת בבית ללא עבודה ותעסוקה. מוטי ואני החלטנו לעשות מעשה והתקבלנו לעבוד בקייטרינג בקרית גת. חזרנו לימי נעורינו ואנחנו עובדים שם כבני עשרים. חלק מהתמורה זו ההערכה הרבה לה אנחנו זוכים שם.

60