בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

ביום השני, והשלישי ונשארתי כמלווה כמה שנים. נתתי שעורי עזר לילדים, עזרתי למטפלות בכיתות (כיתה כוללת - בית וכיתה) ובעיקר הייתי מלווה את הילדים בנסיעות לבית הספר וחזרה. ילדים, ויצאתי ללימודים. בחרתי ללמוד חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. 4 היו לנו כבר 1976 - ב הרבה שנים עבד חנן בשלחין ואהב את העבודה. בחורף היה מסתכל בהנאה על על חנן: הגשם, עסוק בחישובים כמה ירד וכמה אנחנו עוד צריכים. במשך השנים יצא לקורס מרכזי משק, היה מרכז המשק כשלוש שנים, ויותר מאוחר, למד בקורס הגבוה ב"אפעל". כשנבחר להיות מזכיר התחיל את התפקיד אבל מהר מאוד הבין שזה לא מתאים לו ולא המשיך. מאחר ובצבא היה חובש קרבי, צורף כאן, באופן טבעי, לתורנויות שבת במרפאה, עזר בטיפול בקובי, ופעמים רבות הוזעק לעזרה ראשונה. גם כשהיו תאונות בכביש מחוץ לקיבוץ נקרא לא פעם לעזרה. לא זכור לי למה יצא מהשלחין, יתכן שבגלל הגיל, אבל הוא סיים את עבודתו שם ונכנס להנהלת חשבונות. הוא היה מרוצה מאוד ושנים רבות דאג לתת מענה לכל צרכני הנהלת , נתבקש לצאת לפנסיה. הוא קיבל זאת מאוד קשה. הוצע לו 67 החשבונות. כשהגיע לגיל תפקיד חלקי מצומצם בהנה"ח אבל הוא סרב ויצא. הוא לא הבין למה פתאום לא רוצים אותו בעבודה. בדיעבד המחלה כבר קיננה בו והתפקוד שלו ירד, אבל הוא לא היה מודע למצבו וגם אנחנו לא. אחרי שנים של עבודה בחינוך המיוחד נפרדתי מההוראה. עבדתי במחסן ובבתי רובי: הילדים. משם התחלתי את הקרירה השנייה שלי - סייעת לרופא שיניים. כשהתברר מצבו של חנן הבטחתי לו שנעבור את זה יחד, שאהיה איתו כל הזמן, והוא ענה לי "את לא יכולה לדעת מה זה, את לא חולה". ארבע השנים האחרונות היו הקשות בחיי. היה לי עצוב לראות יום אחר יום איך הוא מאבד את הקשר איתי, עם המשפחה, עם המציאות, הטיפול בו דרש הרבה סבלנות ואורך רוח. ההבנה שאף פעם לא יהיה יותר טוב, רק ילך ויורע, היתה מייאשת. כשהחמיר המצב הבאנו הביתה את ג'ואי, מטפל הודי שהיה לחלק מהמשפחה שלנו. עזרתו ואישיותו היו תמיכה של ממש עבורנו. כשיפעת שאלה את ג'ואי אם בבית שהוא בונה בהודו יהיה חדר עבורנו השיב "לכם תמיד יהיה מקום בבית שלי". עד היום אנחנו בקשר איתו. בתקופה הקשה למדתי להכיר את המשפחה שלי. סתיו ומטר טיפלו בחנן במסירות רבה ויפעת עזרה ותמכה בנתינה שלמה. לקראת הסוף, כשלא ניתן יותר לטפל בחנן בבית, החלטתי להעבירו לבית סיעודי. למרות שהייתי משוכנעת שזה הפתרון האפשרי היחיד, היתה זו ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי. , חנן נפטר. יהי זכרו ברוך. 13.10.2018 - לאחר שבעה חודשים, ביום ה , אני לומדת לחיות במציאות חדשה. לצד הקושי יש גם הרבה שמחות. אני 78 היום, בגיל גמלאית, בוחרת איך למלא את זמני ונהנית ממגוון פעילויות העומדות לרשותי. אני שומעת הרצאות במועצה, משתתפת בהרצאות וטיולים לימודיים בקתדרה בבני ראם, מקפידה

29