לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

השיבה מהשאול התארגנו והתחלנו בחיים חדשים באטאקה. גרנו אצל משפחה יהודית, משה ופאולה שוורץ. התחלתי ללמוד בבית ספר בבוקר, ואחרי הצהרים עבדתי בטחנת קמח. דודה יאטי ואמא סרגו עבור האיכרים בכפר סוודרים, כובעים, צעיפים וכפפות, והרוויחו כסף תמורתם. אני הבאתי קמח והן היו מבשלות ואופות לחם ב”פריפיצ’יק”, תנור מיוחד המוסק בעצים ומשמש לאפייה, לבישול ולחימום כל הבית. כדי להביא לחם, אוכל חם ובגדים נקיים לזיגי, בנה של דודה יאטי, הייתי הולכת ברגל המון קילומטרים מאטאקה לקסרקטין במוגיליוב. הוא היה גדול ממני בכמה שנים ואהבתי אותו אהבה אפלטונית. כשגייסו אותו לארמיה הרוסית הוא שהה תחילה עם עוד טירונים בקסרקטין במוגיליוב. נאלצנו להישאר עם דודה יאטיקה באטאקה. גם מפני שהסובייטים גייסו את זיגי עם עוד צעירים לצבא הרוסי, וגם מפני שלא ניתן לנסוע ברכבות כי התחבורה עדיין לא פעלה. כל הכבישים היו משובשים והיתה סכנה בדרכים. דאגנו מאוד לזיגי משום שלא הגיע ממנו כל מידע. ידענו ששלחו את כל הבחורים לחזית מול הגרמנים. לבסוף הדודה שכנעה אותנו לחזור לרומניה, והמשיכה לחכות לבנה. עזבנו את אטאקה לאחר כשנה. הדרך חזרה היתה קשה מאד. הנסיעה ארכה כחודש ימים, בכלי רכב שונים. בדרך ללא דרך, בבוץ, בחום, וכמעט בלי עזרה. היה לי קשה מאוד כי אמא עדיין היתה פגועה ברגליים. יחד עם בנה זיגי. בסופו של דבר נפגשנו עם 1946 דודה יאטי עצמה חזרה לרומניה בשנת שניהם בישראל לאחר הרבה שנים, כמו גם עם לולי ורבקה ועוד כמה משפחות שגרו איתנו במוגיליוב. חזרנו אל בני משפחת אימי שנשארו ברומניה. גם הם עברו זמנים קשים 1945 בראשון למאי בזמן המלחמה, סבלו ממחסור במזון, וחשו על בשרם את האנטישמיות והפוגרומים של הפשיסטים. כשחזרנו אמי ואני היינו חולות מאוד במחלה קשה, טיפוס הבהרות. הדרך חזרה נמשכה חודש ימים עד שהגענו למקום מסודר. עלינו לרכבת בעיר גלץ לכיוון בוקרשט. בכוחות אחרונים נאבקנו כדי להישאר בחיים. ברגע שהרכבת עצרה בתחנה הצפונית בבוקרשט, אמא התחזקה פתאום במין כוח עליון. היא נזכרה איך מגיעים לכתובת של אחותה, ומה מספר קו החשמלית שבו צריך לנסוע. היתה אווירת שמחה מוזרה בעיר. התאריך כאמור היה אחד במאי, חג הפועלים, וגם החג הראשון שהסובייטים חגגו ברומניה שלאחר הכיבוש. לכן כל החשמליות והרחובות היו מקושטים בדגלים אדומים עם הסמל הסובייטי, ורמקולים ניגנו בקול רם. היה כל כך שמח שאני התרגשתי מאד, כאילו זו קבלת פנים מיוחדת בשבילנו. לרגע הרגשתי כחולמת בעיניים פקוחות. ברחובות צעדו המון אנשים בתהלוכה עם דגלים גדולים. ברגע מסוים החשמלית עצרה כדי לאפשר לתהלוכה לעבור. אמא זיהתה פתאום ברחוב קרובות מהמשפחה שלנו. בשארית כוחותיה היא צעקה לעברן. למזלנו הן שמעו והבחינו בנו, וסימנו לנו לרדת מהר מהחשמלית. זה היה ממש נס שפגשנו אותן. כך הגענו לביתה של אחות אמי. 24