לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן
גניבת גבול השליח הדריך אותנו כיצד לחצות בגניבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. הדבר היה כרוך בסכנה. אלפי פליטים עברו ונתפסו, ולא היה נעים להיות מוחזרים להונגריה. מאחר והיינו קבוצה קטנה, השליח מצא אפשרות למעבר רגלי. מעיירה ששמה סומבוטהי לאוסטריה, דרך מבנה של רפת ליד הגבול. הגענו למקום בחושך, בשעת לילה מאוחרת, כדי שלא יבחינו בנו. הסתתרנו מאחורי ערימות הזבל. חיכה לנו שם שליח אחר. הגענו בחושך למחנה פליטים בעיירה קפפנברג באוסטריה. המחנה נוהל על ידי האנגלים. שיכנו אותנו בצריפים מעץ שבהם הותקנו תנורים. לא היו מים חמים. היו תאי שירותים כמו בצבא, קרוסלות. סיפקו לנו שלוש ארוחות ביום. היה אוכל שמן, ותה בלי סוכר. אבל היה בצל יבש ושום וזה הקל על החבר’ה שלא יכלו לאכול בשר שמן. לי כל מזון היה טעים כי הייתי תמיד רעבה. אפשר היה לצאת מהמחנה לעיירה ולטייל באופן חופשי. היה נחמד לטייל בעיירה המוקפת הרים מכוסי עצי אורן, ושפע ירק ומים, בין בתים עם גינות נוי מטופחות. המצאנו לנו שעשוע נחמד. לנחש כמה אנשים גרים בכל בית לפי מספר זוגות האופניים. כולם רכבו שם על אופניים, כולל ילדים קטנים וזקנים. האוסטרים הם יקים מסודרים. לא היה שם אי סדר כמו במקומות שעברנו ברומניה והונגריה. באוסטריה כל המצרכים והבגדים חולקו בהקצבה לפי פנקסי נקודות. לכן נאלצנו להתחכם על פי מיטב הדמיון של הראש היהודי. היינו סוחבים שמיכות שהיו בשפע, ומוכרים אותן. בכסף שהרווחנו קנינו קופסאות שימורים ושוקולד מחיילים, בשוק השחור. כך חיינו ללא מחסור באוכל. מים לרחצה חיממנו בפחים שהצבנו על התנורים. דאגנו בעצמנו לניקיון. האנגלים הקפידו לרסס אותנו באבקת די.די.טי, נגד כינים ושאר מזיקים. אני הייתי תמיד המקשרת כי דיברתי גרמנית, ובני-דודיי דיברו לאדינו - ניב דומה לספרדית וקצת לאיטלקית. יום אחד, כשחיכינו להנחיות להמשך הנסיעה, הגיעה קבוצה גדולה של שבויי מלחמה איטלקים בדרכם חזרה לאיטליה. החבר’ה שלנו דיברו איתם ללא כל קושי. הם התיידדו עם השבויים עד כדי כך שאפשרו לנו לסדר שיבוץ “מעודכן”: שבעה מהבנים שלנו הוכנסו לתוך הרשימה שלהם, כי להכנס לאיטליה בלי תעודות היה בלתי אפשרי. כשהגיע יום הנסיעה יצאנו אנו, הבנות, כדי ללוות כביכול את הבנים והשבויים לרכבת. עלינו לקרונות של האיכרים, והתיישבנו בחלק האחורי ברגע האחרון. הרכבת נסעה לכיוון טריאסט שבגבול איטליה אוסטריה. הסכנה היתה גדולה כי גם הבנים היו עלולים להתפס. לקחנו זאת בחשבון וזייפנו תעודות של המחנה באוסטריה, שבהן צוין כי הבנים נולדו באיטליה. הבנות נדחקו ברכבת מאחורי האיכרים. גם ביניהם היו כאלה שאין להם תעודות. לכן הרגשתי בנוח לספר להם שאנחנו פליטים שרוצים להגיע איתם לאיטליה. אפילו שאלנו אם יש להם מדריך או מפה.
27
Made with FlippingBook Annual report