לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

מולדת נעזבת הכיבוש הסובייטי בסוף המלחמה לא שיפר את המצב ברומניה הקומוניסטית החדשה. לא רצינו להישאר שם. התארגנו לעלייה בלתי-לגאלית לפלשתינה. היינו הרבה בני-דודים במשפחה. כולם מבוגרים ממני. במשפחת אימי הייתי הכי צעירה. אימי היתה לא רק אמיצה אלא גם חכמה מאד. היא האמינה שהעתיד שלי חשוב לה יותר מאשר לשמור עלי בקרבתה ברומניה. היא אמרה כי העתיד של בתה יהיה בפלשתינה. ביודעה שעדיין אינה יכולה לנסוע איתי, העדיפה לשלוח אותי עם בני הדודים, ולדחות את עלייתה בכמה שנים. הנסיעה היתה כרוכה בסכנות רבות. ידענו שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, בפרט בשנה הראשונה לאחר הכיבוש הסובייטי. היום אני חושבת בדיעבד כי יצאנו אל הבלתי נודע רק בגלל שהיינו צעירים מלאי אופטימיות שהציבו להם מטרה. ידענו שדבר לא יעצור אותנו. אמא עברה ניתוח ברגל השבורה. היא תכננה להמתין ולהבריא קודם שתוכל להצטרף אלי בישראל. בינתיים היא מצאה עבודה במקצוע שלה: עריכת סרטי קולנוע. למרות שתי רגליה הפגועות דבר לא הרתיע אותה. היא מצאה אפילו כוחות לעזור לאחותה אסתר. מאחר ובינתיים סבתא מלכה נפטרה, שתי האחיות חיו יחד בניסיון להתגבר על הגעגועים אלינו, יצאנו עם 15 , ואני כמעט בת 17 , קרולינה בת 19 לילדיהן אשר יצאו למצוא את העתיד. יצחק בן עוד בני-דודים מבוגרים ממני. יחדיו יצאנו שבעה בנים ושלוש בנות בדרך אל הארץ הנכספת. היציאה מרומניה בזמן ההוא היתה משימה קשה מאוד. הצבא הרוסי שמר על כל הרכבות. תוך סיכון רב התארגנו ותכננו איך לעבור מעיר לעיר. למזלי דיברתי רוסית, גרמנית ורומנית. כך הצלחתי לשכנע קצין רוסי שאנחנו פליטים שחוזרים הביתה, וניתנה לנו רשות לשבת בשרותים של הרכבת שנוסעת לטרנסילבניה. בדרך, בעיר ארד, פגשנו כמתוכנן שליח יהודי שהסביר לנו כיצד להמשיך. ארד שוכנת בחבל ארץ הממוקם בין רומניה לטרנסילבניה וגובל בהונגריה. המשכנו בדרכים לא דרכים ובכל מיני התחכמויות, לבודפשט בירת הונגריה. עוד בארד סופר לנו על השליחים שמחכים בבודפשט. אבל הם לא ידעו כמה פליטים באים ומהיכן, כך שהיה בלאגן לא קטן. היה ידוע כי העלייה לארץ תיתקל בקשיים, מפני שהבריטים לא אפשרו כניסה חופשית. הם הקצו מספר קטן מאד של אישורי כניסה לארץ. אסור היה לנו להזכיר בכל מקרה שאנחנו נוסעים לפלשתינה. בבודפשט שוכנו במבנה בית ספר שעדיין לא התחדשו בו הלימודים. בתום המלחמה שרר אי-סדר בכל מדינות אירופה. אלפי פליטים הסתובבו ברחובות. אבל לנו היה מזל שיצרנו קשר עם השליח. קיבלנו ארוחת צהרים בקנטינה. בבוקר ובערב דאגנו בעצמנו למזון. ניצלנו את כל הבלאגן לטובתנו כי היינו צעירים חסרי מנוח, וקיבלנו הכל ברוח טובה. בבית הספר ישנו על הרצפה או על ספסלי הכיתה, וזה לא היה כל כך נוח. אנו, חברי הקבוצה מבוקרשט, היינו קשורים אחד לשני ומגובשים מאוד. הבנים דאגו לקניות בשוק וגם לכמה “סחיבות” של אבטיחים ופירות, ואנחנו הבנות דאגנו לניקיון.

26