דניאל בלנקו

כל כך מהר. היה מציין את הכבוד הבינאישי מול הביצה הישראלית שהפריעה לו. בכלל, אני חושבת שלמרות השנים הרבות בישראל נותר בו משהו זר: נימוסים, נימוסיות, שקט, כבוד למרחב של אדם. "היה בו משהו בינלאומי. מצד אחד תמיד הסתדר מצוין בעולם הגדול, תמיד ידע איך להתמודד עם ביורוקרטיה, איך להתארגן, איך לפענח מערכות, ומצא את עצמו בכל מקום. היה מדהים להסתכל על איך הוא מארגן את האוטו לקראת נסיעה – בצ'יק והכול מסודר פיקס. ומצד שני הייתה לו עברית נהדרת, לא של עולה או של אדם גלותי. מלווה בהרבה הומור וחידודי לשון. במובן הזה המשכנו לגלות עוד ועוד צדדים שלו עם השנים". דני הגיע למשפחת ממלוק בתור גורם זר – מדינה אחרת, שפה אחרת, ילדות קטועה ופצועה, מנהגים מוזרים, נטייה להתבודדות, גישה צינית ואירונית לחיים, ורתיעה בולטת מהישראליות הממוצעת. על הרקע הזה, האופנים הרבים שבהם התחמם עליהם לאורך השנים והפך להיות חלק בלתי-נפרד מהשבט הגדול והחם, מהווים עדות לאופיו המורכב ולרבדים הרבים של אישיותו. בני משפחת ממלוק יסכימו מן . בהינתן הזמן, what you see is what you get הסתם שעל דני אי-אפשר להגיד הנסיבות והסבלנות, הוא נפתח אליהם כמו פרח המגנוליה: לאט לאט עד שמתגלה במלוא הדרו.

בלנקו 106