דניאל בלנקו

ב ל נ ק ו

דניאל בלנקו

1

הסיפור של דני

מששקע מעט ההלם בעקבות מותו של דני ופינה מקום לכאב, לעצב, לריק הגדול ולגעגועים העזים – התחילה להבהב בי גם ההכרה שדני שלי ושל תמר ושל איתי היה גם דני של אחרים. שבדרכו הייחודית עבר בעולם, נגע באנשים והשאיר בהם את חותמו וחתימתו. זו מחשבה מפתיעה במקצת, מכיוון שדני היה לכאורה צופה בשקט מהצד, ופעמים רבות היה נדמה לי שהוא רק "חולף", עובר-אורח בדרכם של אנשים. והנה, מתברר שה"צופה", שחי לבד בעצם כמעט מרגעיו הראשונים בעולם, הצליח לטוות לאורך חייו מארג קשרים אישי ואיכותי עם אנשים שונים ומגוונים. זוהי שרשרת שלמה של זיכרונות שנטבעו באנשים רבים – חברים, קולגות ובני משפחה – לאורך חצי-יובל שנותיו. דני התייתם בגיל שנתיים מאמו ומאז לא חווה אהבת אם ואב. למרות זאת ובאופן אינסטינקטיבי ומפתיע הוא ידע לאהוב באופן שלם ואמיתי וידע להיות אבא נהדר לילדיו. הוא לא היה צריך "שיעורים", "תזכורות" או "תיקונים" כיוון שבלי שום מדריך הוא ידע, למן הרגע הראשון, מה נכון ומה לא נכון גם בהורות, גם בזוגיות, ובעוד הרבה דברים אחרים בחיים. לבית ולמשפחה שלנו הוא נתן את כל כולו, ללא שאלות. הוקפנו באהבתו אותנו ונתמכנו בה, והיא ניתנה תמיד מבלי לעשות מעצמה עניין. פשוט הייתה שם, נוכחת כל הזמן. כמוהו. , ועד מותו, שהפריד בינינו, חיינו יחד שלושים שנה. שלושים שנים 22 מיום שהכרנו, בני נהדרות, שנים של אהבה ושל משפחה. שתקנו יחד זה עם זו ושהינו זה בחברת זו יחד המון. חיינו יחד, אבל גם לחוד, וזאת הייתה ההרמוניה של זוגיותנו. החיים זרמו ונמשכו בטוב. אפשר לומר שהחיים במחיצתו השתבחו עם הזמן והיו כמו יין טוב ששתינו יחד והרבה. ואז, פתאום, כל זה נקטע. דני נעלם. אני משתמשת במילה "נעלם" מכיוון שהסוף היה קצר, מהיר ועם מעט זמן לפרידה. הייתי אומרת אולי גם "אכזר", אלמלא היה אופן הסתלקותו הכמעט-אלגנטי של דני מן העולם – מבלי להכביד על סביבתו ומבלי לעשות ממחלתו או מעצם קיומו עניין דרמטי וגדול – מתאים כל כך לאופיו. על אף הצער הגדול והתדהמה, נאלצתי להודות שדני כנראה היה מעדיף זאת כך – מינימום סבל, מינימום דרמה, מינימום דם. ִ היאחזות בחיים ללא איכות חיים בצ

בלנקו 2

י יוכלו להיזכר באביהם ַ ואחרי כל זה, הרגשתי אחריות עצומה לשמר את זכרו כדי שתמר ואית ולהתוודע אליו בעתיד לא רק ממני ומזיכרונותיי, אלא גם מכל האחרים שזכו שיפסע אל תוך עולמם. כי אני הכרתי את דני בדרכי ואחרים בדרכם שלהם. בתור זו שליוותה אותו הכי הרבה זמן והכי מקרוב, הרגשתי שאני אוצרת בידיי, בלבי ובזיכרונותיי את היכולת לטוות משהו מהקשרים הרבים שסבבו את דני, וזאת בעצם מטרת הספר הזה: לארוג את "סיפורי וחוויות דני" הקטנים והגדולים שהצטברו אצל אלה שהקיפו אותו לאורך השנים לכדי אריג אחד שלם. ההחלטה לכתוב ספר על דני נולדה באופן טבעי, והיא ממשיכה מסורת מוכרת בקיבוצים של כתיבת ספרי זיכרונות על קרובים שנפטרו. אבל דני היה אהובי ואדם יחיד ומיוחד ורציתי ספר שישקף אותו במיוחדותו. האתגר היה למצוא את הדרך שבה הספר יעמוד בקריטריונים המחמירים של דני, ספר שדני היה מאשר, או לכל הפחות כזה שלא היה מתנגד לו. וזה אמר לץ. ַ נץ, הסלסולים והשמ ַ קודם כול לא ללכת בתלם, לא להעתיק מאחרים, לא לחפש את השט האתגר הגדול היה לכתוב ספר ברוחו, התואם את איכותו של דני כאדם שתמיד היה נאמן ללבו ולאמת שלו, אדם שתמיד אמר מה שחשב ותמיד עשה מה שמתאים ונכון עבורו, גם אם מעשה זה לא התאים למוסכמות החברה שסביבו. רציתי שהספר "ילכוד" את רוח האנשים שהקיפו את דני כפי שדני עצמו לכד אותם בעיניו – אמיתיים וכנים – כי דני היה איש של אבחנות חדות ומהירות וניחן ביכולת נדירה למקד את מחשבותיו. לשמחתי הרבה, אבנר, חברו של דני ועיתונאי חוקר, נענה לאתגר התחקיר והכתיבה, עשה שימוש בהיכרות שלו עם דני, כתב את הדברים באהבה רבה ובתמצות מדויק להפליא, והצליח לעמוד באתגר. החומר הכתוב נארז לכדי ספר מוקפד, מדויק ואיכותי על ידי תמי, שאמנם לא הכירה את דני, אך ניכר שחדרה לרוחו באופן מיידי.

אני רוצה להודות לכל מי שחלק עמנו מה דני היה בשבילו. לכל מי שתרם סיפורים וחוויות משותפים, ולכל מי שהוסיף עוד נדבך ועוד חוט לאריגת הסיפור הזה. הסיפור של דני.

רוני

3

דני שלי, שלנו

כמה חבל שחלית בסרטן. איזה מזל שרק לפני חודש עוד לא ידענו ובילינו יחד בריאים ושלווים. איזה מזל שלא היית צריך לסבול ושלפני שבכלל הבנו איך ואם אפשר לחיות בשלווה ובאושר עם מחלה נוראה שכזו - זה נגמר. היה התאריך הרשמי. היית החבר הכי טוב שלי ואהוב לבי 1989 – סוכות 22 חיינו יחד מגיל וגופי.

היית אבא מושלם לתמר ואיתי – אוהב, תומך, אמיתי, חכם, מחנך ושלהם. ידענו שאנחנו הכי חשובים לך בעולם ושאין דבר שלא תעשה בשבילנו,

היינו רביעייה הרמונית ולכולנו היה מאוד טוב ביחד. זכינו בך לתקופה ארוכה ונהדרת והיו לנו חיים מעולים. עצוב וחבל שהתקופה נגמרה אבל אעשה ככל יכולתי שלא לאורך זמן העצב ישלוט בנו ושלא נהרוס את כל היפה שבנינו יחד. אנסה שאיתי ותמר יקבלו מספיק ממני כדי שלא יינזקו וימשיכו להיות אנשים טובים, עצמאיים, ישרים, בטוחים, אוהבים, ותורמים, שלא אהרוס את הטוב שהיה וששלושתנו נמשיך לחיות בהרמוניה חדשה שניצור . כמה דברים שהיו חשובים לדני ושנדמה לי שהיה רוצה שאגיד היום - כל האנשים שווים ומגיעות להם זכויות שוות - אל תנצלו או תפגעו באחרים - תהיו ישרים - תילחמו במושחתים גם אם יש סיכוי קלוש לנצח - את מארק אדלמן. תקראו את הספר על מארק אדלמן ותכירו את ארגון הבונד. דני העריץ את האיש והאמין בעקרונות התנועה .

אני אוהבת אותך, דני שלי, הלוואי שאני לא צריכה אותך כמו שאני חושבת ושאוכל להמשיך להיות אדם טוב ומאושר גם בלעדיך.

שלך רוני

בלנקו 4

אבא

שמע אני לא יודע מה להגיד לך, קשה לי שאתה לא פה, אני חושב לעצמי "איך זה הגיוני שילד בן כמעט שש עשרה מאבד את אבא שלו", ואז אני מבין שאין לי על מה לדבר בכלל, ושלעומתך היו לי עידנים שלמים להיות עם אבא שלי. עידנים שלמרות שלא נוצלו עד תום היו מלאים בשמחה וצחוקים... במוזיקה בכל דקה אפשרית ובמלא סטייקים. רק שלא היית פה כבר הבנתי כמה אתה משמעותי, ולכמה אנשים אתה היית משמעותי. אני ילד שמוקף במלא אנשים. במשפחה ענקית ואוהבת, בכמות אדירה של חברים שהם בערך משפחה בעצמם, אבל עם כל הטוב הזה, העובדה שאתה התקדמת הלאה לאיפה שהלאה יהיה או לא יהיה זה כל כך כואב, כמו שאמרת לי כל הזמן שהייתי שואל אותך איך הולך ומה המצב היית אומר "לא הולך, רץ" ובאמת רצת. רצת מהר מדי בשבילי, ואני פשוט לא הצלחתי לתפוס אותך. ועכשיו הפער שפתחת גדול מדי, ואתה נעלמת מעבר לאופק. ולמרות שאני נשארתי מאחור, אני מתנחם בזה שעכשיו אני יכול ללכת בשביל שהשארת, לראות כמה השפעת על העולם הזה, וכמה זה ישפיע זה שאתה כבר לא פה. אני אנסה ללכת לאט, טוב? בשביל להתמקד גם בדברים הקטנים שהשארת. ולא לפספס אפילו שנייה.

איתי

בכל בוקר לפני בית הספר, הוא מכין לי קפה. כשאני חוזרת, הוא מחכה לי בבית עם צלילים של רדיו אמריקאי. בערב הוא מתווכח איתי על אוכל. יש לנו את אותו ההומור. את הבדיחות שלו אני מבינה הכי טוב, והוא מבין את שלי.

אנחנו הולכים ביחד להפגנות, רואים סרטים גרועים. לפעמים אנחנו מזמזמים את אותו השיר במקביל. כבר לא

עכשיו אני שותה את הקפה בבוקר בלעדיו. אחרי בית הספר אני חוזרת לבית ריק, שקט. מעכשיו כבר לא יציקו לי כי אני משאירה אוכל בצלחת. את הבדיחות שלי לא יבינו. נשאר לי רק הזיכרון של הצחוק שלו, כשהוא קלט. אני לא יודעת מה עושים עכשיו? אתה אמור להיות שם כשאני מסיימת תיכון, כשאני מקבלת רישיון, כשאני מתגייסת, עוזבת ללמוד ואתה לא תהיה.

תמר

5

דניאל בלנקו הוא אחי האהוב וזה תמיד יהיה כך. לדני לא באמת היו הורים והוא בנה וגידל את עצמו בעצמו בעזרת ליבו הגדול הנדיב והאוהב ואישיותו החזקה, העשירה והמורכבת... דני הוא באמת בר מזל על זה שהוא פגש והתחתן עם רוני, דרכה ואיתה הוא מצא אהבה, בית, חברת אמת ומשפחה מורחבת - משפחת ממלוק. יחד עם רוני הם בנו מצע יציב וטוב לגדל ביחד את תמר ואיתי המהממים... בתור אבא דני נתן דרור לאיכויות ליבו הרבות, ודרך אהבתו הכל כך פעילה ומורגשת ונראית לעין דני נפתח ופרח. אני לא נפרדת, אתה תמיד תהיה אחי האהוב, אשאר עם נימי האהבה המחברים בינינו

אנה

בלנקו 6

7

בלנקו 8

ילדות ויתמות

9

אבא גסטון ואמא ביאטריס

בלנקו 10

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

אמא באורגוואי, לביאטריס שילינג וגסטון בלנקו, אח 1967 בספטמבר 26- דניאל נולד ב והיא 1970- לאנה, הגדולה ממנו בארבע שנים. אמו של דני, ביאטריס, התאבדה ב .33 בת בריאיון לטובת דוקטורט בפסיכולוגיה על בנים לאימהות שהתאבדו, סיפר דני לאורי דויד על אמו: "אמא שלי היא ממשפחה של יוצאי ריגה, שעברו לדרום אמריקה והיא נשארה 50- . אחיה עלה לארץ בתחילת שנות ה 30- בין המלחמות, בשנות ה עם אבי. רוב המשפחה של אמהּ, סבתא שלי, נספתה בריגה. משפחה מאוד גדולה, שמנתה שבע אחיות ואח. רק אחותה של סבתי, סוניה, שרדה. היא נסעה לבקר את סבתי במונטווידאו ואז פרצה המלחמה, והיא ׳נתקעה׳. מבחינתה של סוניה (שגידלה אותי) אבא שלי זה 'הם'. היא שנאה אותו. היא האשימה אותו בכל מה שקרה לאמא שלי. היא עשתה עלייה לארץ בתור אישה מאוד מבוגרת. גם בארץ כל הערבים היו 'הם'. הכול מאוד שחור או לבן".

11

סבא יצחק וסבתא אנה

משפחת שילינג - סבתא אנה, דוד הרי, סבא יצחק ואמא ביאטריס במונטווידאו

בלנקו 12

דני האמין שניצני הדיכאון של ', כשסבתו 64 אמו החלו בשנת נפטרה בישראל ואמו נשאה בבטנה את אנה. "תרגמו לי מכתבים בין שתיהן שמעידים על געגועיםמאודעזים", סיפרלאודי, הוסיף: ynet ובריאיון לאתר "קראתי מכתבים שנכתבו בין אמי לבין בני משפחתה וראיתי את הבדידות והמצוקה שלה. סבתי נפטרה מסרטן כשאמי הייתה בהיריון הראשון שלה' וזה השפיע עליה מאוד. כמובן שעבור אבי התאבדותה של אמי היה שבר גדול. הוא נשאר עם שני ילדים קטנים ובלי משפחה, כי היה בן יחיד. כשבגרתי, פגשתי חברים של ההורים מהעבר והבנתי מהם שהיה שם הלם כשזה קרה". סיפור מותה הטראגי של ביאטריס מסופר כאן בעיקר מנקודת מבטה של אנה, , בקושי זוכרת 5 אחותו הבכורה של דני. דני לא נכח באירוע, ואנה, שהייתה אז בת את נוכחותו של אחיה באותם ימים. כמו עוד הרבה דברים אחרים שקרו באותן שנים מסתוריות, קשה להבחין בין פרטים שנשתכחו מלבה מעצם הזמן שחלף, ובין כאלה שנטמנו מתחת לשכבות של מנגנוני הגנה. במאי, יום שבתון, חג הפועלים. גסטון, אנה, והחברים הקרובים של 1- זה היה ה ההורים, סוזנה ואנחל, בילו בפארק. הילדים של אנחל וסוזנה שיחקו עם אנה יחד בארגז החול. איפה היה דני באותם רגעים? לא ברור. סוזנה הביאה קופסאות ריקות של קרמים שיהיה אפשר לגרוף בעזרתן את החול, אבל הקופסאות לא היו נקיות, ואנה התלכלכה כהוגן. אז גסטון לקח אותה הביתה להתנקות. "אני זוכרת את הריח מהמטבח", מספרת אנה. "ריח חזק מאד של גז. את הריח אני זוכרת יותר מאשר את אבא שלי. אבא הוציא את אמא מהמטבח, נשא אותה על הידיים. היה רעש והיסטריה והשכנים כולם יצאו החוצה. אחד מהם הציע להסיע אותה לבית חולים. אני מתקשה לזכור איך הגבתי או מה עשיתי". כשביאטריס נטלה את חייה בידיה, דני היה רק בן שנתיים וחצי. "היה כל החיים חוסר, אבל לא תחושה של אובדן", הסביר דני בריאיון לאודי דויד, "אני לא חוויתי אובדן, כי לא הכרתי את אמי בכלל. אין לי שום זיכרון ממנה, כלום, אפס".

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

13

גסטון בלנקו

אבל כעס היה שם. "היה לי כעס (על ההתאבדות). ומחשבה שלא הייתי מספיק טוב. העלבון הוא עלבון בזה שלא הייתי מספיק חשוב". וגם חוסר. אף על פי שדני התגבר על היתמות, הוא מצביע על אירועים צורבים שבהם החוסר בהורים הרים ראשו בעוצמות שלא ניתן להתעלם מהן: "מאוד חזק אצלי החוסר", סיפר לאודי. "הפעם הראשונה שאני זוכר את החוסר היה במונטווידאו. הייתי בשומר הצעיר, כולם היו ציונים... ואני יצאתי למחנה, מחנה קיץ לכמה ימים. וביום האחרון של המחנה ההורים באים לראות את המחנה ואז לוקחים אותך הביתה. ואז ההורים מתחילים להופיע ופאקינג האסימון נופל לי שאף אחד לא הולך להופיע". אבא חסר-אונים גסטון, אביהםשל אנה ודני, היה דמות קשה, מורכבת ונרדפת. אם כלפי אמו, בהיעדר זיכרונות ממנה, התקשה דני לפתח רגשות, מאביו נותרה לו רתיעה. "אבא שלי... אף פעם לא אהבתי אותו. גם בימי חייו. פחדתי ממנו, הוא הרביץ לי", סיפר לאודי. "לא, לא הייתי עצוב שהוא התאבד. כשהוא התאבד, הרגיש לי כאילו הוא נעלם. שוב, לא היה אובדן או חוסר. זה לא מה שעניין אותי". גסטון בלנקו היה מרצה נחשב לקולנוע וספרות באוניברסיטת של מונטווידאו ופעיל במפלגה הקומוניסטית. דני זכר במעומעם שאביו היה גם ממקימי הסינמטק של מונטווידאו, אם כי לא נמצא לכך תיעוד. גסטון לא היה יהודי, אבל נרדף על ידי השלטונות, ובזיכרונות הילדות של שני הילדים נמהלים רגעים של פחד, הסתתרות

ביאטריס, סבתא אנה ודודה סוניה

בלנקו 14

או "היעלמות" מרצון לכמה ימים. דמותו של האב נותרה מסתורית לאורך כל חייו של דני, וגם אחרי מותו מתגלים מפעם לפעם פרטים נוספים המוסיפים עוד שכבות של תהייה: מי היה האיש המבריק הזה, איש רנסנס ותרבות, מוזיקה וספר, שהתחבר אל העם היהודי ותמך בציונות? מה גרם ליחסיו עם רעייתו להחמיץ, מה הוביל לפרצי האלימות והשכרות, לניוון ולעליבות הכלכליים שהעיבו על ההישגים האקדמיים, ובסופו של דבר לסוף הטראגי והמחריד כל כך? "אחרי שדני נפטר", מספרת רוני, "הגיע אלינו מישהו מקיבוץ געש, בן

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

אבא גסטון, דודה קלרה, דוד הרי ואמא ביאטריס ברמות מנשה

כיתה של אנה, וסיפר כי אביה של אשתו היה שליח של השומר הצעיר במונטווידאו, והיה בקשר עמוק עם גסטון וביאטריס. כשנולד דני, הם ביקשו ממנו להיות הסנדק שלו, וכך היה. הוא החזיק את דני במהלך טקס הברית. המידע הזה ריגש אותנו ויצרנו קשר עם חמו של הבחור, צ'ופה אבני שמו ששימש כשליח, וניסינו לדלות ממנו עוד כמה פרטים על גסטון. צ'ופה אבני, השליח, סיפר שהם יצרו שם מין תרבות פנימית של השומר הצעיר, שאליה התחבר גסטון מאוד חזק. הוא היה מתרגם ספרים, איש של תקליטים, מוזיקה, ספרים ישנים של שייקספיר וכמובן סרטים. הצד הרנסנסי הזה דבק בדני אני חושבת". הפער בין חייהם של גסטון וביאטריס לפני לידתם של הילדים לאחריה, מחדד את התדהמה. "הם נסעו לטייל בכל העולם בשנים שבהם היה צריך הרבה כסף לכזה 'מבצע', כולל אירופה הקלסית", ממשיכה רוני, "ודני סיפר שהם מאוד אהבו זה את זו, וחיו טוב. ואז קרה שם משהו אחרי לידת הילדים, ובמקביל לחילופי השלטון. משהו קלקל את האידיליה". "מבחינה כלכלית מצבנו אף פעם לא היה טוב", מספרת אנה. "בשנים הראשונות ,)1973- לא חשנו את החוסר כי היינו קטנים מדי, אבל כשהתחילה הדיקטטורה (ב אבא שלי, שהיה קומוניסט מוצהר, פוטר מעבודתו באוניברסיטה והוכנס לרשימה השחורה. הוא העלה במשקל, התחיל לשתות והיו פעמים שכל מה שאפשר היה למצוא במקרר היה מיונז של הלמנ'ס, אני ממש זוכרת את זה. הייתה מצוקה, בעיקר רגשית, והדיקטטורה הוסיפה המון לייאוש הכללי".

15

סבתא אנה וביאטריס

אנה, בתור הבכורה, קיבלה הנחיות: "הוא היה אומר לי 'אם יעצרו אותך ברחוב וישאלו אותך עלי, אל תגידי להם אף פעם על הפעילויות שלי או שיש לי ספרות או פמפלטים'. היה מקרה אחד עם שכנה בבניין שזרקה ראש של חזיר למטה, אולי בתור אקט אנטישמי, ואבא השתגע ואיבד את העשתונות, השתולל וצרח. הזמינו משטרה והוא נעצר לעשרים וארבע שעות. "אני זוכרת את האומללות של גסטון", מתארת אנה עוד, "הוא היה בוכה ומבטא במילים כמה אמא חסרה לו. פתאום היה שיר של הפלאטרס – הוא מאוד אהב מוזיקה, היו לו המון תקליטים, הביטלס, סנטנה, ג'ז, מוזיקה קלאסית – ואז הוא היה אומר 'או, זה היה השיר שלנו', ומתחיל לבכות. היה שם את המוזיקה שלו, שוכב על הספה ונראה גמור". "הוא סבל מאוד מהדיקטטורה שהייתה באורוגוואי", סיפר דני לאודי. "הוא היה קומוניסט, איש אקדמיה, ואיבד את מקום העבודה שלו. מהבחינה הזאת, אתה יודע, אתה הופך ממרצה סופר-סטאר לרדוף כזה. אובייקטיבית לא היה לו טוב. אתה יודע, אשתו התאבדה, שני הילדים קטנים, הוא איבד את העבודה שלו. הוא שתה, אני יודע שהוא שתה, כי אני זוכר אותו שיכור".

בלנקו 16

אלימות בבית זכורה לשני האחים כמעט מהתחלה, וזו התגברה עם הדיכאון והשתייה שפיתח גסטון אחרי מותה של ביאטריס. בזמן שדני חי בבית, האלימות הייתה מופנית בעיקר אליו ודני פיתח סימפטומים של הקאות כמנגנון התנגדות, ואולי כ"מלחמת שחרור" מהדיכוי של אביו. "הוא סיפר לי שהוא פיתח את ההקאות האלה במכוון, כדי שגסטון יעזוב אותו", מספרת רוני. "הוא היה מכין לעצמו צ'יפס מגיל מאוד צעיר ואחר כך היה מקיא. הם היו במלחמה מטורפת". "הזיכרון של ההקאות נשאר איתנו חזק", מספרת אנה. "זה זיכרון ששנינו נשארנו איתו. דיברנו על כך לאורך השנים לא מעט. דני היה מקיא באופן יומיומי כמעט, במשך תקופה מרוכזת, ולמרות שהייתה לי פוזיציה של אחות גדולה, חשתי חוסר אונים, ולא התערבתי. זה נשאר איתי, תחושת חוסר האונים הזאת". בין הדיכאונות והתפרצויות האלימות, אנה זוכרת גם כמה הבלחות בודדות של אור וחום בבית. "לא הייתה לנו טלוויזיה קודם, כי ההורים התנגדו עקרונית לטלוויזיה. אחרי שאמא התאבדה אבא הביא הביתה טלוויזיה קטנה בשחור-לבן, עם ידית כזאת. ואני זוכרת שהייתי יושבת על הברכיים שלו ורואה טלוויזיה, והייתי מסרקת אותו ומשחקת לו בשיער. אבל היה פחד, כי הוא היה כמו פצצה מתקתקת. כל רגע אין לדעת מה יהיה הקפיץ שישנה אותו והוא יתחיל להרביץ ולזרוק חפצים ולהשפיל אותי". כחלק מההחלטה לשים את הילדות מאחור – באופן מעשי וסמלי כאחד – דני נמנע מלחשוב על אביו המתעלל במשך שנים ארוכות. עם זאת, גם ללא הכשרה פסיכולוגית קשה שלא למתוח קו של ריאקציה בין האב המסור שהפך לילדיו לבין היחס המנוכר שספג מאביו כילד. בשנים האחרונות לחייו, כחלק ממאמץ להתחבר טוב יותר לחוויות ולרגשות המודחקים, ניסה דני לאתר עוד מידע על אביו. הוא מצא כתבה ישנה בחיפוש באינטרנט וחשב אפילו לכתוב את ערך הוויקיפדיה על הפרופסור הנשכח לקולנוע מאוניברסיטת מונטווידאו. "אני חושב עליו, בתור מבוגר", אמר לאודי. "אפילו על המושג 'אבא שלי'. מה זה אבא שלי, זה משהו שבעצם אף פעם לא... אני לא זוכר שקראתי לו אבא או דברים כאלה. אז אני לא יודע אם הוא אמור להיות חשוב לי כן או לא, אם אני בכלל אמור בתודעה לסלוח לו. אם יש עניין של השלמה או סליחה – כן (אלה) דברים שעוברים לי בראש". הכסף אוזל, הגעגועים קשים רמזים חדים לקשיים שחוו הבלנקוס צצים גם באסופת המכתבים שהשאירו מאחור, עוד בשנים לפני שדני נולד. בושה, מצור כלכלי וגעגועים עזים למשפחה ניבטים מהכתב הצפוף שעל גבי ניירות דקיקים.

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

17

בספטמבר", כותבת סבתו 15- "ילדים יקרים. קיבלנו את המכתב האחרון שלכם ב של דני, אנה, לדודים הארי וקלרה (שמאוחר יותר אימצו את דני ואנה בארץ). המכתב , אגב הכנות לביקור קרוב, ולאפשרות של עלייה לארץ 1958 באוקטובר 25- נכתב ב והשתקעות בקיבוץ (רמות מנשה). "לא היה לי שום דבר ממשי לספר לכם אז לא כתבתי עד עכשיו. הוצאנו את הדרכון, תעודת הזהות, אבא הלך לסוכנות ושם ענו לו שפה אנחנו לא צריכים לעשות כלום. הכול תלוי בכם. הסוכנות של מונטווידאו רק קיבלו העתק של המכתב שנשלח על ידי סוכנות ירושלים לקיבוץ. אומרים שמעבר לכך שלחו טופס שהקיבוץ צריך למלא ולאשר. מייד אחרי זה סוכנות ירושלים מעבירה את זה למונטווידאו והכול מסתדר. אני מקווה שבתוך החודש תהיה לנו תשובה חיובית". במשפחה נולדה גם נכדה חדשה, כרמית, והסבתא לא מצליחה לעצור את פרץ הרגשות. "הרצון שלי הוא להחזיק את הבובה שלי בזרועותיי. יש לי את התמונה של כרמית בזרועותיה של קלרה על המזנון. מקווה שקיבלתם את הכרטיס לשנה טובה, ביחד עם התמונה ששלחנו. כשהמכתב הזה יגיע, אבא של קלרה כבר יהיה איתכם". אחרי לידתה של אנה (אשר נקראה על שם סבתה, שנפטרה בינתיים בישראל ממחלת הסרטן), ולפני לידתו של דני (דניאל), הסבתא עדיין חולמת על הארץ, אבל עכשיו כבר מייחלים רק לביקור. "אחים יקרים, מזל טוב להולדת הנכדה השלישית", '. "מצאנו את המכתב של אבא שמודיע לנו על לידת 65 כותבת הדודה סוניה בינואר הנכדה. המסורת משתלטת – שלוש בנות. נראה אם נצליח להתאחד בעתיד לא רחוק מדי. ביאטריס רוצה שהסבא יכיר את הנכדה האורוגוואית (אנה). אנחנו רוצים לבלות כמה חודשים בישראל ולעשות גם סיבוב בכמה מקומות באירופה. אבל עם פזוס שווה דולר אחד – יש קשיים כלכליים 25 – המטבע שלנו שיורד לכיוון למטה שמקשים על המפגש המשפחתי. לא בלתי-אפשרי, אבל קשה. "מחכים לתמונה מפורטת של האחיינית החדשה שלנו (ענת). למרות שאף אחד לא כותב במכתב אנחנו מניחים שהיא בלונדינית עם עיניים בהירות, נכון? זה ברור ששלנו (אנה) נולדה ככה ועכשיו יש לה עיניים שחורות ושיער בצבע נחושת. היא ענקית. אני אשלח לכם תמונות. שהארי יכתוב ויספר לי איך היה הכול, כי כל מה שיודעים זה את השם של התינוקת". לקראת הביקור הממושך בקיבוץ התבקשה המשפחה לרכוש חפצים מתאימים, אבל המצב הכלכלי נפרט לפרוטות המצביעות על מצוקה. "עשינו חישוב של מה צריך לקנות וזה צריך לעלות יותר מאלפיים פזוס. לאסוננו אין לנו, אפילו חשבנו למכור את המקרר, כי זה מאוד יקר. בן יקר, אל תשכח שהייתי מאוד חולה שלוש שנים וזה הצריך המון כסף, כי הבית היה כמו סירה בלי תחתית. "הארי, אנחנו מאד דלילים בכסף ואני רוצה שתכתוב לי מה המינימום של כסף

בלנקו 18

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

סוניה, דני ואנה במונטווידאו

שצריכים להביא וכמו כן את כמות המצעים. זה מאוד כואב לי לכתוב את זה אבל אני לא יכולה לשקר ולהעמיד פנים כאילו הכול תקין". תיבת פנדורה דני לא נהג לדבר על הילדות העגומה שלו במונחים מיסטיים או פומפוזיים, והתרחק במודע, ובאופן קיצוני, מכל גילויים של חמלה עצמית או דרמטיזציה של האירועים. האם היה זה מנגנון הדחקה מושלם או מתכון לריפוי עצמי? דני ממילא לא האמין בדרמות גדולות, וגם אירועים "רגילים" שהטרידו אותו (תביעת ההשתקה, הפרידה מרוני, תאונת הדרכים שבה נפצע קשה, ולבסוף מחלתו הממארת) לא אהב לעטר בשמות תואר מיותרים. כך, למשל, במקום לכתוב "התגלה לי סרטן" בוואטסאפ, נהג לשלוח לחבריו ובני משפחתו את האימוג'י של סרטן, מהלך מחוכם שיש בו גם הומור שחור וגם גישה ריאליסטית בריאה לחיים. כששאלו אותו "מה שלומו", הוא ביקש לחלק את התשובה לשתיים: "שלומי בסדר, ויש לי סרטן" (לא לפני שווידא שהשאלה האגבית מתייחסת ישירות למצבו הבריאותי).

19

גם לילדים הוא לא סיפר את ההיסטוריה הקשה כשמוזיקה נוגה מתנגנת ברקע. איתי לא זוכר רגעשבו אביו הושיב אותו על הברכיים ו"החליט לספר". "זה פשוט היה ידוע לי מאוד מוקדם. גדלנו בידיעה שזה הסיפור שלו. הוא סיפר בגדול, אבל לא נכנס לפרטים. כחלק מהתפיסה שלו הוא פשוט החליט שזה לא אישיו משמעותי. זה הגדיל מאוד את ההערכה שלי אליו. עצם זה שהוא לא נדפק מזה והצליח להתמודד ולהקים משפחה ולהסתדר בחיים, זה מדהים לדעתי, כמעט חסר תקדים. אני חושב שזה בגלל שהוא היה אדם חזק באיזשהו אופן, כן. אני לא יודע איך הייתי יוצא ממצב דומה. בטח הייתי נדפק לגמרי אחרי ילדות כזאת, מתדרדר לסמים או מאבד תקווה. אבל אבא שלי יצא מזה, וזה היה מאוד מעשי מצדו". גם תמר לא זוכרת נקודה ספציפית ודרמטית בציר הזמן שבה נחשפה להיסטוריה של אביה. "איכשהו תמיד ידעתי שההורים שלו התאבדו. תמיד הכרתי את הסיפור הכללי, מאז שאני זוכרת את עצמי, ועם הזמן נוספו עוד פרטים. הרבה זמן לא ידעתי שיש אופציה שיהיה יותר מזוג אחד של סבים, רק כשהגעתי לבית הספר גיליתי שלאנשים יש שתי סבתות, וזה היה מוזר כי אני לא יכולתי לדמיין מצב כזה. בדיעבד, כשאני חושבת על הסיפור שלו הוא נראה הזוי. איך שהוא עבר את כל זה ויצא אדם נורמטיבי שהצליח לבנות לעצמו חיים יציבים. אדם אחר היה משתגע". רוני כבר הכירה את דני המגובש, ששם את העבר הרחק מאחוריו. "כשהכרתי אותו הוא היה כבר די אפוי עם הסיפור הזה. הוא כבר החליט שהוא לא חופר בילדות שלו יותר, שהיא מה שהיא הייתה, וזהו. היא לא מגדירה אותו, והוא לא צריך לפתוח אותה יותר". הגישה הדוגרית הזאת של דני (שיש מי שיראה בה גם מדחיקה), לא נבעה רק מקור-רוח טבעי או ניסיון חיים מצטבר. דני הרי לא האמין במיסטיקה וברוחניות, ואימץ את הגשמי בחיים מגיל צעיר. כמעט בכל אפיזודה בחייו ספג ואימץ את היתרונות של הסביבה העכשווית: בטיול בדרום אמריקה, בצבא, בבוסטון, בפעילות ברשתות החברתיות וכמובן במערכות היחסים עם רוני והילדים. הוא חי את הרגע במובן הכי פשטני של המושג, בלי לבנות תילי-תילים של תוכניות גרנדיוזיות לעתיד – בין שהעתיד הזה הוא המשך השבוע בין שהעתיד הוא העשור הבא.

בבית היתומים באורגאווי. דני שלישי משמאל

בלנקו 20

ואולי כשלא מתכננים יותר מדי תוכניות גם אין צורך להשליך על ההווה את כובדו הבלתי-נסבל של העבר. אולי משום כך, לא ראה שום סיבה לצלול לניתוחים פסיכולוגיסטיים מורכבים של השפעת האירועים המחרידים-באופן-בלתי-נתפס שליוו את ילדותו. בשלב מסוים בתקופת ההתבגרות והמעבר למוסד, הוא החליט שזאת ההיסטוריה הפרטית שלו, והוא מאמץ אותה, ומחליט לאהוב את עצמו כפי שהוא. ומאותו רגע הסיפור של הילד דניאל הופך להיות רק סיפור, כאילו של מישהו אחר, ולא פוסט-טראומה שיכולה לגדוע לכל אדם נורמלי את הסיכוי להתפתח כאדם בוגר. וכך הוא סיפר לאודי: "אני, בסביבות כיתה ח', ט', משהו כזה נגיד, (כשפגשתי) את החברה הראשונה שלי, החלטתי שאני מבסוט מעצמי. נהייתי מבסוט מעצמי. לא יודע אפילו ממה. מבנות, מלזיין אפילו. לא יודע בדיוק ממה. הייתה לי הכרה מאוד מאוד ברורה שאתה תוצר של החוויה שלך, ואז החוויה שלי, שהיא כאילו כביכול שלילית, לא יצאה שלילית, ומאז אני חי עם זה בשלום, באמת". אודי נשאר קצת בהלם מהפשטנות שבהצהרה הזאת, ומבקש ממנו לחדד את הדברים. דני מדגים באמצעות אחותו: "אחותי, היא יכולה להגיד לך שמע אודי, אני נורא רוצה לעשות איתך את זה וזה אבל אתה יודע מה, בגלל שאבא שלי התאבד אז ככה וככה זה דופק אותי. אני נורא רוצה ללמוד פילוסופיה, אבל אם רק הייתי נשארת באורוגוואי (כילדה) הייתי לומדת פילוסופיה. יש לה תובנות כאלה של משהו ש'עכשיו אני יכולה או לא יכולה לעשות'". אבל אחרי מחשבה קלה דני מודה שלמרות ההתנהלות הנורמלית כל כך, הלב מצולק ומוצא דרכים לבטא את מצוקתו. "אני נוטה לדיכאונות", הוא מספר. "יש לי תקופות שאני בדיכאון שהוא לא בהגדרה של דיכאון קליני – אני לא נשכב לשבועיים, אני לא 'לא מתפקד'.

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

21

אבל כן יש לי סוג של דכדוך. כן הייתה לי יותר מאפיזודה אחת של התקף חרדה ממש רציני לפני שלוש שנים". עם אנה, שותפתו היחידה לילדותהעגומה, פתח אתהתיבה במלואה כנראה רק פעם אחת בגיל מבוגר, וגם אז, רק כדי להציץ ולסגור מהר. "היינו בדרך חזרה מההלוויה של הדוד הארי, הדוד המאמץ, ועצרנו לאכול במסעדה ביוקנעם", מספרת אנה. "פתאום דני התחיל לשאול מלא שאלות. ברצף. ונורא הופתעתי שהוא לא יודע כל מיני דברים. זה היה כל כך פתאומי ומפתיע, והיכה אותי בתדהמה. ואז גם גיליתי כמה חורים יש לי בעלילה. חשבתי שסיפרתי על האלימות של אבא, והאווירה האלימה, וכמה היה לי קשה לראות את כל זה קורה מול העיניים. והוא אמר שהוא לא יודע מספיק, ושהרבה מידע נעלם לו, והוא שאל ושאל ושאל, ואני, בשלב מסוים, חשתי שאני לא מצליחה לספק לו תשובות. "כל הדרמה הנוראה הזאת צפה ועלתה מחדש. כל הבושה על כך שדני מקבל מכות ואני לא מתערבת. וכל התמונות שצפות ועולות בראש. והייתי מתוסכלת כי הרגשתי שזאת הזדמנות אחרונה משותפת לטפל בפצעים הללו, כאילו 'סוף תקופה' ברמות מנשה. לא נחזור לשם לעולם. ובאמת לא חזרנו. סגרנו ביחד עוד פרק בהיסטוריה המפותלת שלנו".

בלנקו 22

ישראל ונעורים

ניסיונות להתחלה חדשה מורות שחוו במונטווידיאו, עלו אנה ודני ֲ ה ַ , אחרי תלאות ואין ספור מ 1975 בשנת לישראל. סוניה, אחותה האהובה של סבתו, אשר גידלה את דני במשך כמה שנים הביאה אותם לארץ. אלא שהיא נאלצה לעזוב כי לא היה לה איך להתפרנס בארץ. דני זוכר את הפרידה הזאת כקשה: "היא לא אהבה את הארץ וחזרה לאורוגוואי. מאוד כעסתי שהיא חזרה, מאוד רציתי שתישאר בארץ. אבל דוד שלי לא הסכים שהיא תהיה בקיבוץ. באותה תקופה בקיבוץ היה מעמד מיוחד להורים של חברי הקיבוץ, והם יכלו להישאר ולעבוד בתקן, אבל דוד שלי לא הסכים שסוניה תקבל תקן, והיא גם לא הייתה אמא שלי אלא דודה שלי. היא באה לבקר אותנו לפחות ', ואז התהפכו 88 ' או 87- פעם בשנתיים, וכשהייתה אישה מבוגרת עלתה לארץ, ב היוצרות ואני טיפלתי בה. את סוף החיים שלה היא עשתה פה. קברתי אותה ברמות מנשה, וגם זה לא היה פשוט כי הייתי צריך לשלם לקיבוץ. אז אם אנחנו מחפשים ם, היא בעצם הייתה דמות האם שלי". ֵ דמות א

בלנקו 24

כשסוניה השאירה אותו בקיבוץ, אבל כבר הספיק לעבור כמה 8 דני היה רק בן בתים, כמה מסגרות וחוויות טראומטיות כשנחת ברמת מנשה. צירופו לפקעת המשפחתית של הדודים הארי (אח של אמו המנוחה) וקלרה ושלושת ילדיהם כרמית, ענת ורמי, כמעט נדון לכישלון עוד קודם שהתחיל. לעומת זאת, החיבור לחברת הילדים הצברים של רמות מנשה, קיבוץ השומר הצעיר, היה הרבה יותר חלק. דני גילה תכונות של מנהיגות, ובמקום להתבדל ולהשתבלל בתוך סיפורו קשו עליו לפתח קשרים ִ הקשה הפך במידה רבה למנהיג חברתי. כל התכונות שה משפחתיים עם הדודים – ובהם העצמאות המחשבתית, הנטייה לעקשנות וחוסר הסבלנות למשמעת – דווקא סייעו לו בקרב הילדים, שלמדו להעריך את הילד נטול- הפחד מאורוגוואי. דני פיתח רגשות מעורבים כלפי הדודים. להארי הכיר תודה בעוד כלפי דודתו קלרה, אשר הייתה מרירה מטבעה, פיתח טינה ורתיעה. "לא היה לי פשוט עם הדודים שלי", סיפר לפסיכולוג אודי. "לא הייתה שם אהבה, לא הייתה שם אהבה בכלל.

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

25

דוד שלי הארי היה אדם מאוד מאוד טוב, אבל די חלש. אשתו הייתה פשוט בן אדם רע. היה בה רוע לב, באמת, אתה יודע, בדברים הכי פשוטים. בנוסף היו להם שלושה ילדים משל עצמם. לא היה להם פשוט לקחת אותי ואת אחותי. תחשוב: ילדים. אני , עם כל הסיפור הזה, והם לא בחרו בזה. 12 הייתי בן שמונה ואחותי הייתה כמעט בת לא הייתה בחירה, אף אחד לא בחר: אני לא בחרתי, הם לא בחרו, אז זה היה מאוד מאוד לא פשוט". אנה זוכרת תקופה מבולבלת, עם טעם מריר וצורך מודחק באהבה שלעולם לא התמלא. "אני לא אהבתי את הדוד וגם לא את הדודה. אין לי רצפים של זיכרון מדני, אבל אני כן זוכרת כמה היה צעיר ועדיין רך. זה תמיד נשאר איתי, הוא עדיין היה זקוק לחום, ולכן לקח לו מעט זמן להבין שהבית של הדודים אינו הבית האידיאלי. אני התחלתי לבעוט בשנייה שהגענו. לפחות בזיכרון שלי – לי הייתה אנרגיה לוחמנית והוא היה יותר רגוע. רק בהמשך הוא הפך ליותר מתריס". גם היחסים בין האח לאחות לא היו מושלמים. "לצערי אני זוכרת מקרה אחד שהלכנו מכות חזק. אבל אני גם זוכרת קרבה, למשל כשהייתי חותכת לו את הפוני והיה יוצא עקום. נותרה לי אז עוד קצת גישה של האחות הגדולה. רק כשהתבגרנו יותר התהפכו התפקידים: דני הפך לבוגר שבינינו". דני השתלב מהר בקבוצת נרקיס, אהב את החיים בחברת הילדים, וצמצם מגע עם הדודים. "היינו מאוד קורקטים", סיפר לאודי. "כל מערכת היחסים הייתה מאוד קורקטית. הם לא ניסו להשפיע עלי ואני לא ניסיתי לריב איתם. היינו יושבים ביחד בחגים, מגיעים בשבת, אומרים שלום מדי פעם. הם לא היו לי משפחה... לא משהו שאני יכול להגיד שהם מילאו בשבילי איזה פונקציה של משפחה. הם מילאו בשבילי אתה יודע פונקציה של ארוחת ערב כשרציתי אוכל חם. משהו יותר אינסטרומנטלי". אם הקיבוץ היה אמור לייצר סביבה תומכת, שלווה ויציבה עבור דני, הוא הצליח במשימה באופן חלקי בלבד. לבית הספר דני נכנס על העוקם, כאילו כדי לסבך עוד יותר מסובך מתחילתו. "הייתי בן שמונה כשהתחלתי בית ספר, אז הייתי אמור ללמוד בכיתה ב'. אבל בקיבוץ לא הייתה כיתה ב', והורידו אותי לכיתה א'. ונתקלתי בהמון אתגרים. כשעליתי לכיתה ו' ביקשתי להגיע לתיכון עם הכיתה שמעלי. לא הסכימו לי וזה מאוד מאוד הכעיס אותי. כשהגעתי לכיתה י' כבר הייתי קרוב לגיל ואז כבר הפסקתי את הלימודים והתגייסתי. אחרי הצבא הייתי צריך להשלים 18 בגרויות. כך שהיו לי המון קשיים שבעצם אני נושא אותם גם עכשיו. רצף של תנאים אובייקטיביים...". תכונה נוספת שדני בלט בה הייתה האומץ לעמוד מול מבוגרים ולהגיד כל מה שעולה על רוחו, בזמן שהאחרים עומדים בפינה בפה פעור מלא מים. "הייתה לנו מחנכת בשם תגית. היא הייתה מאוד קשוחה", מספרת אורלי בן-טובים, חברתו

בלנקו 26

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

רמי הבן-דוד, סבא ודני ברמות מנשה

הטובה באותם ימים. "היא רצתה לחנך אותנו, ואפילו ההורים שלנו פחדו ממנה. הייתה מציבה אותנו בשעה עשר בלילה בחוץ, בקור, כעונש על התנהגות לא טובה, או כתגובה על כך שלא רצינו ללכת לישון. אבל דני התייצב מולה והנהיג אותנו. בזמן שאנחנו הסתתרנו מאחורי הנדנדות, הוא היה עומד ומתווכח איתה. כך הפך לנציג הרשמי שלנו מול המבוגרים". טל, מקבוצת נרקיס בכיתה, זוכר היטב את דני מיומו הראשון כסוג של ילד חסר מורא. "היה מן פארקמשחקים עםמעין נדנדהשיושבים עליה שניים וכל אחד מושך את הצד שלו. הוא הלך לשם וכולנו אחריו. ואני ישבתי מולו ומשכתי בבת אחת והוא עף. בלי לחשוב פעמיים דני העיף לי סטירה. על היום הראשון". במקרה אחר, אומץ הלב שיחק לטובת הקבוצה, כאשר בחור מקבוצת שיבולת, הגדולה יותר מקבוצתם, הגיע להרביץ להם. דני התנפל עליו, ומנע ממנו לבצע את זממו. בני כיתה אחרים זוכרים גם את הצד השובב והאמיץ. גם כאן הוא פעל כשאחרים היססו, למשל כאשר חדר למעונם של תלמידי כיתה ו' וצבע אותם במשחת שיניים בשנתם. רותם זוכרת גם משחק קבוע: "דני ואני היינו לוקחים את הג'ריקנים של מרכך השיער הוורוד, מפזרים על הרצפה במקלחת ועושים חליקות מקצה לקצה. ואז תפסו אותנו וצרחו עלינו שאנחנו מבזבזים לקיבוץ את המרכך".

27

גלויות מן המוסד מכיתהז' עד י'שההדני ב"מוסדהחינוכי"שלרמות מנשה. דני, שהורד שתי כיתות בהגיעו לרמות מנשה בהשראתו של הפסיכולוג המיתולוגי ד"ר מרדכי קאופמן, היה בעצם שנתיים גדול משאר הילדים בקבוצת "שיקמה" שאליה צוות. "הורידו אותו בהגיעו מאורוגוואי בגלל העברית", מספרת ליבנה שואף-רונן, חברתו הטובה ושותפתו לחדר באותן השנים. "הוא התחנן שיתנו לו לזנק לכיתה של גילו, אבל קאופמן התעקש, ועל פיו יישק דבר. דני שנא אותו בגלל זה. הוא ראה בו את מקור חלק גדול מצרותיו". מאחר שהיה גדול, עצמאי ובעיקר נועז מחבריו (כולל היסטוריה אישית מסעירה), דני התבלט בשכבה. "לא היו פשוט להתמודד איתו, בעיקר

ברמות מנשה

לא למחנכים", זוכרת ליבנה. "היו עוד ילדים מופרעים, אבל לרובם היו שני הורים שאיזנו אותם בדרך כלשהי, ואילו דני היה האמיץ והפרוע של השכבה. וכך הוא היה הראשון לעשות כל דבר: הראשון לקבל רישיון נהיגה ולנסוע בפראות בלילה, הראשון שהייתה לו חברה קבועה, הראשון שלא התבייש לרקוד סלואו בערבים המשותפים של שישי בערב. כיוון שהיה גדול משאר הבנים, היה גם גבוה מהם. בקיצור, הוא כל הזמן התבלט, בין שמרצון ובין שמכורח הנסיבות". בכישורי המנהיגות הבחינה גם המטפלת טלי גלינדס בכיתה י', כשדני כבר היה ילד , מפותח ועצמאי מכפי גילו. "היינו שניים בכיתה – רמי גולדין היה המחנך, 17 בוגר בן ואני המדריכה, מבוגרת מהם רק בארבע-חמש שנים. בדיעבד זה היה תיק לא קטן: הייתי מעירה אותם, מכינה להם קפה, ומגרדת אותם מהמיטה כדי שיגיעו לשיעור ראשון, ואז בצהריים היו חוזרים לעבוד, ובערב רמי ואני היינו חוזרים כדי לעשות להם פעילות חינוכית, עד לכיבוי אורות. זאת הייתה עבודה אינטנסיבית מאוד". טלי זוכרת את דני היטב. "לדני לא היה בית בקיבוץ לחזור אליו באמצע שבוע ולכן חזר בכל ערב למוסד. גם בימים שלישי ובשישי-שבת, שבהם היו הילדים האחרים חוזרים להורים בקיבוץ, לא ניכר שמפריע לו להישאר במוסד. אולי בגלל התגובה האדישה שלו למצב הזה, לא חשבנו לרגע על ההשלכות הנפשיות: ילד שאין לו בית שירצה לחזור אליו, ומעדיף להישאר לבד במוסד. האם היינו יכולים לחשוב על מסגרות אחרות לדני במקום הדודים שלו? כן, ייתכן בהחלט שלא היינו מספיק רגישים אז".

דני ורמי

בלנקו 28

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

קבוצת נרקיס, כיתה ו׳, דני עומד שני משמאל

"הוא היה סגור, אבל לא מתוסכל", היא מסבירה. "היו ילדים שממש שיתפו במה שעובר עליהם ועובדה היא שטיפלנו בהם יותר מאשר בו. הוא גם היה גבוה וחתיך אז תמיד היו בחורות שחיזרו אחריו. בדברים מסוימים, דני היה זורק זין, למשל בכל מיני מקצועות בלימודים שלא עניינו אותו, או בשעות מחנך, אבל הוא לא היה מפריע בשיעור. בבוקר היה לו קשה לקום, אבל הוא היה רחוק מלהיות עצלן. דני היה איש עבודה ותמיד שמח לעבוד בכותנה, ברפת, בכל מקום. כשהילדים לא חזרו בזמן מהביקור באחד הימים, הוא תבע את המושג 'מה זה פה, בית זונות?' וזה הפך להיות המשפט הקבוע שלו, אשר הושמע י בכל פעם שהבלגן הגדיש את ַ גם באוזנם של הילדים תמר ואית הסאה". "דני היה מאד טוטאלי כבר אז", מאשרת גם ליבנה. "או שעות בלי שום 24 שהסתדרת איתו ואז יכולת לבלות איתו ביחד בעיה, או שלא הסתדרת איתו ואז לא דיברת איתו בכלל. אין לי

ספק שהיו כאלה שהוא לא אהב. היה לו צד נאסטי, אבל לא בקטע של רוע, אולי קצת התנשאות. הוא היה עוקצני כלפי אנשים שלא אהב, והיה מראה את חוסר חיבתו, אבל לא באופן מרושע. למעשה, הוא היה אחד האנשים הטובים שהכרתי. היה לו לב רחב, למרות הציניות. "מה שמוזר הוא שדווקא בכיתות הגבוהות יותר תמיד שמו איתי ואיתו בחדר ילדי חוץ חדשים. לא היו ברורים לי השיקולים. דני ואני היינו כל כך מגובשים יחד, שהיה קשה להכניס סיכה באמצע. ולהכניס פתאום גורם שלישי לחדר זה לא הגיוני.

29

גם כך ניתן לטעון שמגורים של בן ובת ביחד הם מעט מביכים. אז פתאום צריך להתלבש מול שני בנים בבוקר. אצל דני לא הייתה לי בעיה. בשנייה שאמרתי שאני צריכה להתלבש ידעתי שיסתובב לקיר. אני פתאום חושבת על זה: מזל שלא היו אז טלפונים! רק תחשוב לאיזו התעללות היינו מגיעים במוסד הזה אם היה לכל אחד טלפון עם מצלמה". אומץ הלב של דני הוביל אותו לתכנן "מבצעים" חשאיים. "בקיבוץ היינו לוקחים את הרכב ומשלמים לפי קילומטראז'", מספרת אורלי בן-טובים. "אז דני היה יודע לשחק עם השעון ולגלגל אותו אחורה כדי לקצץ בהוצאות וככה חסכנו. היינו נוסעים לעין החורש, מרחק שעה נסיעה מרמות מנשה, אבל בפועל ממלאים בטופס כאילו נסענו לעין השופט שזה בקושי רבע שעה. בדרך, על יד קיבוץ מגל, יש סיבוב כזה, ואני זוכרת שדני נסע מהר מדי, האוטו עף לתוך השדה ונדפק. זה היה מלחיץ". זה היה "הסיבוב הראשון" מתוך סדרה של סיבובים שדני החמיץ בשרשרת תאונות שחווה במהלך השנים. דני לא נלחץ מהתקלה ומייד לקח על עצמו את פעולת ההסחה. כל הדרך חזרה לקיבוץ הוא הסביר לי את הגרסה ותיאם איתי את הסיפור", נזכרת אורלי. "פשוט למות מאיך הוא ניהל את האירוע – בקוּליות ורוגע, כאילו לא פחד כלל מהתאונה,

שבועות בקיבוץ, דני שני משמאל

רק חשב קדימה מה יקרה אם יתפסו ששיקרנו. וככה בכל מבצע שניהל. למשל, איך מתפלחים לסרט אימה למבוגרים או איך עוקבים אחרי בן כיתה שהולך מתוך שינה לרפת באמצע הלילה, כדי לוודא שהוא לא נופל לביצה. היה מאד נוח שהוא נותן את הטון בכל דבר. לדני היה מאד טוב במוסד", אומרת אורלי. "בשלישי ושבת בערב היינו חוזרים לקיבוץ – ואילו דני העדיף להישאר. תכלס, מה חיכה לו בקיבוץ? במוסד הוא פתאום מצא את עצמו, האישיות שלו התעצבה. הוא הפך לחד-לשון יותר, רכז המון ביטחון עצמי, אבל אף פעם לא ניצל את זה כדי להתעלל במישהו. לא היו לו אויבים, ומי שאהב אותו, אהב אותו עד הסוף". בתור נער שגדל בעצם עם עצמו בסביבה

דני עומד חמישי מימין

שמשתנה כל הזמן, וללא בית קבוע, דני הפך לעצמאי וחסר פחד. בשנים המעצבות ההן נכרת בזיכרונה של טלי אירוע נוסף שסימן את תחילת התפתחותו של החיידק הפוליטי בדני. כבר אז פיתח דעות עצמאיות, מתריסות-לעתים ומאוד עקרוניות.

בלנקו 30

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

פורים בתקופת המוסד. דני שני מימין, אנה ראשונה משמאל

והרב כהנא התחיל לאסוף סביבו קהלים, והודיע שהוא 1985 מספרת טלי: "זה היה מגיע לאום אל-פחם כדי לעשות פרובוקציות ולהסתובב כמו תרנגול ברחובות. והתחילו התארגנויות לבוא ולהפגין נגדו שם. דני הודיע לרמי ולי שהוא רוצה להשתתף בהפגנה וביקש את רשותנו לנסוע. סירבנו לו, ואמרנו בשום פנים ואופן לא. כי אין שם שום מבוגר אחראי, ולשלוח נער באחריותנו לבד לאום אל-פחם היה מעשה לא אחראי. "כמובן, לדני זה לא הזיז. באנו בבוקר להעיר אותו ליום הלימודים והוא לא היה במיטה. הוא חזר בערב בטרמפים. כעסנו עליו כי הוא הדאיג אותו, אבל בלבי גם מאד הערכתי אותו. כי זה היה אותו דני שסיפר איך בכה בכיתה ו' כשג'ון לנון נרצח. הוא תיעב את האג'נדה של כהנא והיה חשוב לו להראות שיש אנשים במדינה שחושבים אחרת. הערכתי אותו – אבל אסור היה לי להגיד לו שהערכתי אותו. הייתי אמורה לכעוס על הפרת ההוראה". בחזרה במגורי הקיבוץ, בחופשות מהמוסד, יסדו ריקי (כיום יסמין) ישועה, רועי שטרייכמן ודני את "אחוות הבודדים", כפי שריקי מגדירה זאת. האחווה הייתה מתכנסת בחדרו של רועי עם הרבה יין, "אין ספור" סיגריות ומוזיקה על הפטפון.

31

עם אנה בחדר בקיבוץ בתקופת המוסד

בחסות כל אלה התבודדו השלושה מהעולם שבחוץ. יסמין רואה עד היום שותפות גורל מיוחדת בהתכנסות הזאת בחדר בקיבוץ, אי של שקט בתוך סערות החיים, ואולי אפילו חיבור מרפא, פוסט-טראומטי, מהקשיים שחווה כל אחד מהם בעולם ה"אמיתי". רועי היה מבוגר מדני בשנה אחת בלבד, אבל בגלל מבנה הכיתות הדו-שנתי הוא למד בכיתה י' כשדני היה בכיתה ח'. "הזיכרון הראשון שלי מדני הוא מפורים. לילך, חברה מהכיתה שלי, הציעה לקפוץ לחדר שלו במוסד לשתות וודקה. דני, שהיה מבוגר מבני כיתתו, מאוד רצה ללכת איתנו מלכתחילה וסורב. אבל חברתית התחבר אלינו. "אני זוכר הרבה ערבים של שתייה, צחוקים ומוזיקה", מספר רועי. "שתינו הרבה

בלנקו 32

'מתיאוס', שזה כמו הקאווה של הפורטוגלים. היינו הולכים לדיסקוטק בשישי עד אור הבוקר, משתכרים או מגיעים כבר מתודלקים. כשדני התגייס היינו עדיין נפגשים בסופי שבוע. דני היה מיוחד. לא היו לי בחיי הרבה חברים קרובים כמו דני, בוודאי לא כאלה שנשארו מהילדות". הוא פשוט שריונר בגלל דעותיו השמאלניות המוצהרות, שלעתים נראו לחלק ממכריו דווקניות- להכעיס (אבל בעצם התאימו כמו כפפה ליד לאישיותו המיוחדת) – חלק ממכריו

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

חשבו שדני הוא בעצם סוג של פציפיסט. אבל לדני היה צד מיליטנטי, והשירות הצבאי הייתה אחת התקופות היפות בחייו הצעירים. דני אמנם מתנגד חריף לפעולות לא-הומניות של הצבא, וסולד באופן נחרץ מהכיבוש – אבל בינו לבין הטנק שלו הייתה אהבה אמיתית, ובמדים ' ושובץ 86 הוא דווקא הרגיש נוח. הוא התגייס בפברואר בשריון. שם הכיר את מי שיהפוך לאחד 7 בחטיבה 74 לגדוד מחבריו הקרובים, גיא פייגין. "התחברנו כבר בטירונות ב'צוקי עובדה'. אני לא זוכר הרבה מהטירונות אבל כן זוכר שהוא היה חייל טוב ורציני מאוד מההתחלה. הזיכרון

דני וגיא בסדיר

הממשי הראשון שלי הוא מתקופה יותר מאוחרת בצבא: היינו בכנרת, עשינו תחרות שחייה והוא הגיע ראשון בפלוגה, הרבה לפניי. למעשה הוא היה השחיין הטוב בפלוגה". דני סיים מסלול, וגם הוא וגם גיא עברו הכשרה להיות מפקדי טנק. הטנק של דני הפך להיות הבייבי שלו. "אני לא יודע להגיד עד היום מה הוא אהב בצבא", מספר גיא, "אבל אין ספק שהוא היה מאוהב בטנק. הוא אהב את המכניקה של הטנק, לטפל בו, לגרז אותו. אני זוכר שפעם החלפתי אותו בלבנון. קיבלתי את הצוות שלו והוא יצא הביתה. נשארתי עם הצוות שלו. כשחזר הייתה קטסטרופה, כי הוא גילה שלא קיררתי

33

לו את המנוע. שנים אחר כך עוד האשים אותי שהרסתי לו את הטנק, שאני לא מספיק מדויק, שאני לא שומר על הכללים". לדבריה של רוני, דני תמיד דיבר בחיבה על הצבא והתחבר אל המסגרת הצבאית, אשר התאימה לו כמו כומתה לכותפת: "זו טעות לראות בדני פציפיסט. הוא האחרון שיהיה פציפיסט. אני קראתי לו 'שמאלני מזויף'. הוא מאמין בזכויות אדם אבל לא נסוג מעימותים, לא מתעב עימותים. הוא לא היסס לרגע למלא את חובותיו בצבא ולא סבל בכלל, אפילו שמח לצאת למילואים. הם היו בלבנון, היו בשטחים, ירו עליהם, הם ירו בחזרה. צריך לזכור שרק לקראת סוף השירות שלו התחילה האינתיפאדה, ואז גם התחילו השאלות ההומאניות. לפני כן השירות בצבא היה סוג של קונצנזוס, גם בשבילו". רוני הכירה את דני אחרי השירות הצבאי, כמובן, אבל שמעה אותו ממשיך לדבר על השירות בחום רב. "הוא סוף-סוף יצא מהקיבוץ, ממש נפטר ממנו, והגיע למקוםשבו המקום שלו היה בטוח וברור. הוא אהב את הצד המעשי של הצבא, את הגשמיות של הטנק, את הטכנולוגיה מאחורי זה. הוא גם אהב את הטרמינולוגיה הצבאית והרכילות הצבאית: מה עשה המפקד הזה ולאן קודם המח"ט ההוא. אני חושבת שגם אהב את הסדר של הדברים בצבא, שלכל דבר יש את המקום שלו". ייתכן שגם הסיפור האישי של דני התלבש טוב יותר על השירות הצבאי. יש משהו ביחידה הצבאית שלוקח את כל סיפורי הילדות, מכניס לבלנדר, ומנסה לשפוך החוצה מוצר חדש בלבוש אחיד. בעקבות זאת, החלשים אמנם מרגישים לעתים אבודים מתמיד, אבל החזקים מתגברים על כל עכבה. הכינוי של דני ביחידה היה "היתום", אבל בקונטקסט הצבאי כינוי כזה הוא אות לעוצמה, גבריות ועצמאות. חייל שיודע לדאוג לעצמו ולכן אפשר לסמוך עליו. והצבא חשף את הגישה המעשית הבריאה של דני. "הוא היה 'מיין סטרים' לגמרי", אומרת רוני. "ובשלב הזה הוא גם היה ציוני. האנטי ציונות הופיעה רק יותר מאוחר, אחרי רצח רבין, בוסטון ואחד מהמבצעים הרבים ברצועת עזה בתקופת הצבא. הרבה לאחר מכן הוא הצביע לתנועת מרצ והאמין שצריך להגן על המדינה. אפילו את המילואים הוא אהב, ובמלחמת המפרץ הוא גויס לחודש ימים. התקופות במילואים סיפקו לו מפלט מהעבודה בבניין במפעל ספנקריט". גברים במילואים עוברים טרנספורמציה אוטומטית חזרה לנעורים. כל מילואימניק ביחידת שדה יודע לספר שכבר בדרך למילואים האזרח הופך רעב-עייף-חרמן, כמו בימים של הצבא. אצל דני היציאה למילואים התבטאה בחזרה לעישון. כבר בדרך לבסיס היה קונה חפיסת סיגריות (נובלס, מלבורו או קאמל, ומעשן כל הזמן. כשחזר הביתה – הסיגריות איבדו את מקומן וקסמן, ואופסנו יחד עם המדים, הגריז והלוף ממנות הקרב.

בלנקו 34

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

2017 הפגנות נגד השחיתות, פתח תקווה

ההתרחקות של דני מהאתוס הצהלי והציוני חלה במקביל לחשיפות בסוף שנות על האלימות הברוטלית שהופעלה נגד האוכלוסייה 90- ובתחילת שנות ה 80- ה בשטחים. ככל שהעמיקה האינתיפאדה והעימות בין החיילים לאוכלוסייה הפך לשגרה, כך היה קשה יותר לדני לקבל את המשימה בשטחים כמשימה צבאית רגילה ולא נקרא עוד למילואים. 39 ולגיטימית. כשהמשפחה שבה מבוסטון דני כבר היה בן הוא דאג להגיע ללטרון לטקס השחרור ממילואים וקיבל בגאווה את 42 אבל בגיל שעון הקיר ותעודת ההוקרה מחטיבת הראל. אחרי רצח רבין, ואחרי השנים בבוסטון והחזרה לארץ, דני התרחק גם מהתמיכה בציונות ונדדשמאלה בדעותיו הפוליטיות. כשמרצ תמכו בכניסה לעזה במבצע "עמוד ענן" הוא נטש את התמיכה במפלגה ועבר להצביע לחד"ש ואחר כך לרשימה המשותפת. הוא הרבה לחלום על חיים מחוץ לגבולות המדינה. דני מעולם לא ויתר על התשוקה לשוב לבוסטון ורצה לעזוב את ישראל. סממן מובהק לכך היה המוזיקה שהקשיב לה: ״בבית תמיד התנגן רדיו לווייני מבוסטון. וכך, ישבנו במזכרת בתיה ובמשך שנים הקשבנו לפרסומות, דיווחי תנועה וחדשות מבוסטון״.

35

הטרנזיט אחרי התאונה

רגל כבדה על הגז במהלך השירות הצבאי, דני התחכך שוב במגע קרוב מאוד עם המוות. במהלך חופשת סוף השבוע, דני חזר מחברה שלו, אלה, שגרה בקיבוץ השכן. הוא נהג בטרנזיט של הקיבוץ, היה עייף מאוד ונרדם על ההגה. בכביש הגישה לרמות מנשה, בעיקול, האוטו המשיך ישר לתוך השטח במדרון והתהפך כנראה כמה פעמים. למזלו, דני לא היה חגור, ועף מהאוטו במהלך ההתהפכות. מה שלבטח הציל אותו כי האוטו נמעך לחלוטין. הבעיה הייתה שהתאונה קרתה בשלוש לפנות בוקר בערך, ואיש לא ידע ולא שמע. יאות ומים נכנסו", מספרת רוני. "הוא שכב שם ֵ "הוא כמעט טבע כי היה לו חור בר בשדות כל הלילה, ויכול להיות שאם היו מגיעים בשעה איחור כבר לא היה שורד. במובן הזה היה נס, כי בבוקר חיפשו את הרכב של הגד"ש בשביל העבודה, ורק אז הבינו שלא חזר והלכו לחפש אותו". "הייתי בתל אביב. בדיוק עמדתי לעזוב את הדירה ובמקרה השיגו אותי", משחזרת האחות אנה. "זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים, והטלפון צלצל כשכבר הייתי בדלת. זאת הייתה האחות מהמרפאה מרמות מנשה, והיא אמרה לי: 'הייתה לדני תאונה, תבואי לבית חולים'. ואני, כנראה מתוך הדחקה מוחלטת, לא חיברתי בין המילים שאמרה, ולא הפנמתי שאני הולכת לבקר פצוע. וכך נכנסתי לחדר וחשכו עיניי. הוא היה חבול כולו, כמו בסרטים – מחובר לצינורות וכולו שרוט וחבוש. פתחו לו את הבטן והיתה לו צלקת לאורך כל החזה. ומה שאני זוכרת זה כמה הוא נראה טוב לפני כן, עם ריבועים בבטן, ואיך רצה לחזור להיראות טוב, וכמה היה לו חשוב לחזור להשתקם ולחזור לצבא ולא להפסיק את השירות". "מאז המקרה", אומרת רוני, "העיקול הזה בכביש נקרא 'סיבוב דני' ובכל פעם שהמשפחה עברה שם, דני היה מראה אותו לילדים. אבל למרות האירוע המפחיד, דני לא למד את הלקח, ולא החל חלילה לנהוג בזהירות. הוא היה נהג מצוין אבל עם י לחוות זאת על ַ רגל כבדה מאוד על הגז. שנים מאוחר יותר זכו הילדים תמר ואית בשרם. השלושה נסעו בפז'ו האדומה, ושוב דני פספס סיבוב, הפעם בין רמות מאיר ליציץ, והמשיך ישר עד שנבלם בערימת חול. במזל, איש לא נפגע".

בלנקו 36

אהבה וגעגועים

קרחון הפוריטו מורנו, ארגנטינה

מונטווידאו

בלנקו 38

פגישה לאין קץ ' נולד יותר מכורח מאשר ממשאלת- 89- המפגש בין רוני ממלוק לדניאל בלנקו ב , אחרי שירות צבאי ושנה של עבודה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, 22 לב. רוני, אז בת עברה לעיר הגדולה, כדי "להרוויח כסף לקראת הטיול לדרום אמריקה". במשך חצי שנה ניקתה בתים מהבוקר עד הערב וגרה ברחוב כרמיה עם רינת, השותפה. כבר נקבע תאריך יעד לטיול הגדול ביחד עם חברה. אך חודש וחצי לפני מועד הנסיעה, כשהכרטיסים כבר בידה, נדהמה רוני לגלות שהיא נותרה לבדה במערכה: חברתה נאלצה להישאר בארץ כדי לקחת חלק בדיון משפטי סביב תאונת דרכים שהייתה מעורבת בה.

א ה ב ה ו ג ע ג ו ע י ם

נוצרה בעיה סבוכה וההתלבטות הייתה קשה: להמשיך בתוכנית ולנסוע לבד (בלי שפה או אוריינטציה הכרחיים) או לבטל את הטיול. רוני מודה שהייתה מבוהלת. "גם ככה כל הסיפור היה הרפתקני. לא ידעתי ספרדית, לא הייתי בחו"ל קודם לכן. גם המשפחה שלי לא הייתה בחו"ל קודם לכן. ההורים שלי עלו בגיל צעיר על אנייה – ובזה הסתכמו הרפתקאותיהם. אף אחד לא טס במשפחה, אף אחד לא ידע אפילו איך מממנים נסיעה לחו"ל. קצת קשה להבין את זה היום, כשעולים לטיסה במחיר של כרטיס נסיעה ברכבת. חיינו בלי כסף ברמות שלא ניתן להאמין. ובכל זאת החלטתי שאני נוסעת, ויהיה מה שיהיה". התוכנית היחידה שרקמה רוני נסובה סביב השבועות הראשונים של הטיול: טיסה לבואנוס איירס בארגנטינה, ירידה דרומה לצ'ילה ואז: לזרום עם מה שבא. "אבל אז נטע, חברה שלי מטבעון, סיפרה שלגיא פייגין יש חבר טוב מהצבא שקוראים לו דני, שיש לו משפחה באורוגוואי והוא בדיוק מתכנן לטוס לשם. היא הציעה שאנחת אצלו בהתחלה, אלמד כמה מילים בספרדית ואתארגן הלאה, לפני שאני ממשיכה. מעין תחנת ביניים כזאת".

רוני, צריך לומר, לא מיהרה לזנק באוויר מהתלהבות. דבר אחד הוא "לנסוע אל הלא-נודע" ולחפש חוויות, דבר אחר הוא לקשור את עצמך בכבלים מהרגע הראשון אל אדם שאינך מכיר, בעיר זרה ובבית נוכרי. "פחדתי שהוא יהיה קרציה,או סתם לא נחמד. פחדתי להיתקע מהתחלה עם אדם משעמם שיידבק אלי וירצה לטייל איתי ואיך לעזאזל אפטר ממנו אם אני כבר אצלו בבית? בדיעבד למדתי שלדני היו בדיוק אותן החששות". כחודש לפני הנסיעה, למרות החששות, נפגשו רוני ודני לפגישת היכרות במרתף מונטווידאו

39

טורס דל פיינה - קרחון גריי

של אנה, אחותו של דני. "הוא נראה טוב, חתיך, מזה התרשמתי מייד", מספרת רוני. "אני זוכרת שישבנו על מין בר כזה במרתף, עם כיסאות גבוהים, והוא שאל מה אני רוצה לעשות ואמרתי אני רוצה לטייל. אז הוא סיפר שהוא מתכנן לגור זמן- מה באורוגוואי, יש לו שם דירה של המשפחה והוא צריך לסגור דברים ואני יכולה להישאר אצלו. והוסיף 'בשמחה'. וזה מצא חן בעיניי. וזהו. הוא קימץ במילים. כך נראתה השיחה הראשונה". לפגישה השנייה הגיעה רוני חמושה בעדה-תומכת, החברה הטובה רינת רוזנברג. "תכלס, אני חושבת שבאתי לבדוק שהוא לא רוצח סדרתי או אנס", אומרת רינת. "ודני עשה מחווה יוצאת דופן שהוכיחה לי שהוא אדם טוב ואכפתי: הוא הביא איתו עבור רוני מפתח לדירה וקצת כסף מקומי, כדי שתסתדר ולא תצטרך להסתבך יותר מדי. מאוד התרשמתי מזה". "זה לא שנדלקתי עדיין, אבל הצעד הזה עשה לי טוב: לתת לי את הכתובת שלו עם מפתח ופזוס, חימם לי את הלב", מאשרת רוני. "זה מראה על מחשבה על הזולת, הרי אנחנו בקושי מכירים. הוא לא חייב לי כלום. גם ככה הוא עשה לי טובה כשהסכים שאגור אצלו". הם נפרדו וסיכמו להיפגש במקום אחר, בזמן אחר. לרוני היו עוד שאלות, שעדיין לא נשאלו. למשל, מה פתאום לבחור מהקיבוץ יש דירה במונטווידאו מכל המקומות בעולם? היא לא יכלה לנחש עד כמה התשובה מחרידה. כמה שבועות אחר כך רוני המריאה לאירופה ודני לאורוגוואי. הפעם הבאה שבה ייפגשו תהיה בדירה במונטווידאו, כחודשיים מאוחר יותר. ואז רוני גם תבין עוד כמה דברים.

בלנקו 40

אני צריך לספר לך משהו . "לא ידעתי מילה בספרדית ושם אף אחד 1989 רוני נחתה באורוגוואי בספטמבר לא ידע מילה באנגלית. התחלתי להסביר עם הידיים לאן אני רוצה להגיע. לא יודעת 2405 בספטמבר מספר בית 21 איך, אבל לבסוף הגעתי לבית הישן של דני ברחוב במונטווידאו". רוני זוכרת "בניין ישן, מגעיל כזה, באזור מגורים מרכזי ליד הריו דה לה-פלאטה", שפך הנהר שמפריד בין ארגנטינה לבין אורוגוואי. למרות שלא נוצרה תקשורת ביניהם בשבועות שקדמו להגעתה, דני ידע שרוני עומדת לבוא באותו יום (רוני לא זוכרת כיצד), ועם הגעתה הפתיע במחווה אצילית נוספת, ויצא לקנות לה מזרן, בלי גינונים מיותרים. המזרן הזה הצטרף לריהוט הנזירי שכבר היה בדירה האפלולית מעוטת-החלונות: שולחן עץ, כיסאות ומנורה במטבח, מקרר ובו נח גזר סמלי בודד ותנור אפייה ישן ששיחק תפקיד מרכזי בעלילה ספוגת-הטרגדיות.

א ה ב ה ו ג ע ג ו ע י ם

הם ישבו שניהם במטבח אל השולחן בערב הראשון. "ואז הוא סיפר לי", משחזרת רוני. "אני ממש זוכרת את הרגע. שאלתי אותו 'מה פתאום יש לך דירה, לקיבוצניק, במונטווידאו'? והוא ענה מאוד סטרייטי, בלי דרמות: 'אמא שלי התאבדה פה כשהייתי בן שנתיים באמצעות התנור הזה שמאחורינו, ואבא שלי תלה את עצמו בסלון כמה שנים אחר כך'. רק אחרי שדני נפטר גיליתי שזה לא נכון, שגסטון אביו התאבד באופן דומה לזה של אמו, באמצעות תנור הגז. אבל דני לא ידע. וזהו, מעבר לכך הוא לא הוסיף עוד פרטים, מלבד העובדה שאחרי שאביו התאבד, כשהיה בן , לקחו אותו לקיבוץ רמות מנשה בישראל. סוף 8 סיפור". רוני לא הגיבה טוב לעלילה האפלה הזאת. למעשה, היא חשה שעשתה טעות גדולה. "מה יש לבחורה צעירה להיות לכודה בדירה המגעילה הזאת עם בחור שיש לו סיפור כל כך מטורף? בשביל זה באתי לדרום אמריקה? ניקיתי בתים עשר שעות ביום כדי לטייל בעולם, ליהנות ולחוות – הכול כדי להגיע למקום הדוחה הזה?

41

"צריך להבין שהרקע שלי הפוך משל דני, הכי הפוך. עד אז לא היה לי מישהו קרוב שמת. המשפחה שלנו הייתה בריאה באופן חריג, כולם אצלנו היו בסדר. משפחה קיבוצניקית גדולה – לאמא היו ארבעה אחים ואחיות, לאבא שניים – כולם כולל הדודים והבני-דודים גדלו יחד בקיבוץ. בשישי נפגשים עשרות אנשים לארוחת שבת. ופתאום אני נקלעת לשרידי המשפחה השבורה המרוסקת הזאת, עם סיפור מקפיא-דם, בקצה השני של העולם. איך הסיפור הזה קשור אלי?". רוני התלבטה אם ואיך להיחלץ מה"קול-דה-סאק" שאליו נקלעה. לבסוף קיבלה החלטה גורלית: להישאר. להפוך לימונים ללימונדה וכך החל מסע נטול ציפיות בעיר נטולת זוהר. שלושה שבועות הסתובבו רוני ודני ביחד בלי תכלית בתחתית. למה ביחד? רוני לא ממש זוכרת, אבל כנראה שכבר אז נחשפה לתכונת האופי הבולטת ביותר של דני: יכולתו "לשהות", כלומר לזרום עם ההתרחשויות מסביב מבלי להעמיס עליהן ציפיות-יתר ודרמות מיותרות. "נוֹ- דרמה, דני", אפשר לקרוא לו. רוני שם, הוא שם, הם כבר ימצאו מה לעשות ביחד.

"למחרתהשיחההכבדהדני לקחאותי לראות את העיר, לפארק, למגרש הכדורגל של הקבוצה הלאומית ולמקומות נוספים. אחר כך בא אנחל, שהיה חבר של ההורים שלו, לקחת את דני לבית הקברות ואני הצטרפתי אליהם, אם כי לקבר עצמו לא ניגשתי. לא הבנתי מילה, הם דיברו בספרדית. לא יודעת להגיד אם נהניתי מהחוויה. אבל באופן מפתיע דני ואני הסתדרנו מאוד טוב. קצת מכוח האינרציה, קצת כי היה מאד נוח ונעים. אני התיירת, הוא המקומי. הוא המוביל, אני המודרכת שלו. זה עבד". האופציה לניצוץ אינטימי או לפחות לקשר אינטימי כלשהו הייתה על השולחן. "אני בוודאות בדקתי אותו, והוא בדק אותי. שני צעירים גרים באותה דירה, ברור שיש אופציה. אבל

החוף בלס טוסקס, אורגואוי

בלנקו 42

היא נותרה אופציה בלבד בשלב הזה". אחרי שמיצו את האפשרויות המוגבלות של מונטווידאו, דני הציע לצאת לטיול משותף לפונטה דל-אסטה, עיר הנופש העשירה בחופים, ממוקמת על חצי-אי כשעתיים נסיעה לאורך החוף. באמצע הדרך עצרו באתר הנופש לס טוסקס, שם היה למשפחה בית נופש ליד הים. דני זכר הפוגות קצרות של אושר בקיץ, בבית הנופש הזה יחד עם דודתו, כולל רכיבה על אופניים, ארוחות ברביקיו והרבה בילויים ים. "נסענו בסביבות סוכות", מספרת רוני, "ישנו בקמפינג לילה אחד (מחוץ לעונה, אז רק אנחנו היינו שם) והמשכנו לפונטה. אני זוכרת שהלכנו יחד לסרט 'סיפורי ניו יורק' של וודי אלן, שדני מאוד אהב. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה קרה, אבל מתישהו בנסיעה הזאת נדלק ניצוץ אצל שנינו וכשחזרנו כבר היינו יחד, ומאוהבים בטירוף. הייתי כל כך מאוהבת ששלחתי לאחות שלי

א ה ב ה ו ג ע ג ו ע י ם

מנדוסה, צפון ארגנטינה

מכתב שבו כתבתי לה 'איזה כיף לי, פגשתי אדם חלק, בלי שערות'. כל כך מגוחך, כי דני לא היה חלק בכלל, ואני לא שמתי לב. עד כדי כך הייתי מאוהבת. "הכול זרח וזרם. לא האמנתי שאפשר שחתיך כמו דני יתאהב בי. בילינו יחד עשרים וארבע שעות ביממה. לא עבדנו, לא היה סביבנו אף אחד שהכרנו, לא היו שום הסחות דעת. הייתי בעננים, אבל ממש בעננים. וזהו, הפכנו לזוג". מכאן ואילך דני יכריז על חג סוכות כ'יום השנה' לזוגיות, וכך היה. אחרי כמה שנים דני סיפר שכבר אז, ממש בהתחלה, הוא ידע שאני מה שחיפש – מישהי עם משפחה אוהבת, אבא ואמא, הרבה אחים וכלב".

43

דני וענת, ארגנטינה

טיול בשלישיה החיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות. בפעם השלישית (לפחות) במסע של רוני המאורעות הבלתי-צפויים שינו את התוכניות מקצה לקצה. הנה היא מאוהבת עד קצה התלתלים בבחור עם הסיפור המוזר בדירה אפלולית במונטווידאו, בדיוק כשהחברה ענת מגיעה מניו יורק לבואנוס איירס כדי לפגוש אותה ולהתחיל – סוף- סוף – את ה"מסע הדרום-אמריקאי", ההוא שמהרגע הראשון סירב להתכנס לשום תוכנית מסודרת. אלא שעכשיו כבר אין סתם "רוני" יש "רוני ודני", ודני רוצה להצטרף לטיול, וענת הולכת להפוך לגלגל שלישי. גלגל שלישי כשיוצאים למסעדה יכול להיות מעט מביך, אבל עם רצון טוב הכול מסתדר. גלגל שלישי בטיול שנמשך חודשים ארוכים, בארץ נוכרית – הוא כבר מתכון לקטסטרופה. חברויות רבות התנפצו אל הסלעים בדיוק כך. רוני שוחחה עם ענת בטלפון ובישרה לה שהתוכניות, אפעס... קצת השתנו. השלושה נפגשו בבואנוס איירס ופתחו במשולש של שמן, מים וחומץ המנסים להתערבב זה עם זה, ללא הצלחה, לכדי רוטב אחיד. מגבלה ראשונה הייתה אוכל: דני אוכל סטייקים בבואנוס איירס לארוחות בוקר, צהריים וערב (עם סטייק לקינוח), בזמן שרוני תרה אחר "מסעדה צמחונית" בעיר, שזה בערך כמו לחפש קיוסק פתוח ביום

אוטובוס בברזיל

בלנקו 44