דניאל בלנקו

ואולי כשלא מתכננים יותר מדי תוכניות גם אין צורך להשליך על ההווה את כובדו הבלתי-נסבל של העבר. אולי משום כך, לא ראה שום סיבה לצלול לניתוחים פסיכולוגיסטיים מורכבים של השפעת האירועים המחרידים-באופן-בלתי-נתפס שליוו את ילדותו. בשלב מסוים בתקופת ההתבגרות והמעבר למוסד, הוא החליט שזאת ההיסטוריה הפרטית שלו, והוא מאמץ אותה, ומחליט לאהוב את עצמו כפי שהוא. ומאותו רגע הסיפור של הילד דניאל הופך להיות רק סיפור, כאילו של מישהו אחר, ולא פוסט-טראומה שיכולה לגדוע לכל אדם נורמלי את הסיכוי להתפתח כאדם בוגר. וכך הוא סיפר לאודי: "אני, בסביבות כיתה ח', ט', משהו כזה נגיד, (כשפגשתי) את החברה הראשונה שלי, החלטתי שאני מבסוט מעצמי. נהייתי מבסוט מעצמי. לא יודע אפילו ממה. מבנות, מלזיין אפילו. לא יודע בדיוק ממה. הייתה לי הכרה מאוד מאוד ברורה שאתה תוצר של החוויה שלך, ואז החוויה שלי, שהיא כאילו כביכול שלילית, לא יצאה שלילית, ומאז אני חי עם זה בשלום, באמת". אודי נשאר קצת בהלם מהפשטנות שבהצהרה הזאת, ומבקש ממנו לחדד את הדברים. דני מדגים באמצעות אחותו: "אחותי, היא יכולה להגיד לך שמע אודי, אני נורא רוצה לעשות איתך את זה וזה אבל אתה יודע מה, בגלל שאבא שלי התאבד אז ככה וככה זה דופק אותי. אני נורא רוצה ללמוד פילוסופיה, אבל אם רק הייתי נשארת באורוגוואי (כילדה) הייתי לומדת פילוסופיה. יש לה תובנות כאלה של משהו ש'עכשיו אני יכולה או לא יכולה לעשות'". אבל אחרי מחשבה קלה דני מודה שלמרות ההתנהלות הנורמלית כל כך, הלב מצולק ומוצא דרכים לבטא את מצוקתו. "אני נוטה לדיכאונות", הוא מספר. "יש לי תקופות שאני בדיכאון שהוא לא בהגדרה של דיכאון קליני – אני לא נשכב לשבועיים, אני לא 'לא מתפקד'.

י ל ד ו ת ו י ת מ ו ת

21

Made with FlippingBook - Online Brochure Maker