דניאל בלנקו

דוד שלי הארי היה אדם מאוד מאוד טוב, אבל די חלש. אשתו הייתה פשוט בן אדם רע. היה בה רוע לב, באמת, אתה יודע, בדברים הכי פשוטים. בנוסף היו להם שלושה ילדים משל עצמם. לא היה להם פשוט לקחת אותי ואת אחותי. תחשוב: ילדים. אני , עם כל הסיפור הזה, והם לא בחרו בזה. 12 הייתי בן שמונה ואחותי הייתה כמעט בת לא הייתה בחירה, אף אחד לא בחר: אני לא בחרתי, הם לא בחרו, אז זה היה מאוד מאוד לא פשוט". אנה זוכרת תקופה מבולבלת, עם טעם מריר וצורך מודחק באהבה שלעולם לא התמלא. "אני לא אהבתי את הדוד וגם לא את הדודה. אין לי רצפים של זיכרון מדני, אבל אני כן זוכרת כמה היה צעיר ועדיין רך. זה תמיד נשאר איתי, הוא עדיין היה זקוק לחום, ולכן לקח לו מעט זמן להבין שהבית של הדודים אינו הבית האידיאלי. אני התחלתי לבעוט בשנייה שהגענו. לפחות בזיכרון שלי – לי הייתה אנרגיה לוחמנית והוא היה יותר רגוע. רק בהמשך הוא הפך ליותר מתריס". גם היחסים בין האח לאחות לא היו מושלמים. "לצערי אני זוכרת מקרה אחד שהלכנו מכות חזק. אבל אני גם זוכרת קרבה, למשל כשהייתי חותכת לו את הפוני והיה יוצא עקום. נותרה לי אז עוד קצת גישה של האחות הגדולה. רק כשהתבגרנו יותר התהפכו התפקידים: דני הפך לבוגר שבינינו". דני השתלב מהר בקבוצת נרקיס, אהב את החיים בחברת הילדים, וצמצם מגע עם הדודים. "היינו מאוד קורקטים", סיפר לאודי. "כל מערכת היחסים הייתה מאוד קורקטית. הם לא ניסו להשפיע עלי ואני לא ניסיתי לריב איתם. היינו יושבים ביחד בחגים, מגיעים בשבת, אומרים שלום מדי פעם. הם לא היו לי משפחה... לא משהו שאני יכול להגיד שהם מילאו בשבילי איזה פונקציה של משפחה. הם מילאו בשבילי אתה יודע פונקציה של ארוחת ערב כשרציתי אוכל חם. משהו יותר אינסטרומנטלי". אם הקיבוץ היה אמור לייצר סביבה תומכת, שלווה ויציבה עבור דני, הוא הצליח במשימה באופן חלקי בלבד. לבית הספר דני נכנס על העוקם, כאילו כדי לסבך עוד יותר מסובך מתחילתו. "הייתי בן שמונה כשהתחלתי בית ספר, אז הייתי אמור ללמוד בכיתה ב'. אבל בקיבוץ לא הייתה כיתה ב', והורידו אותי לכיתה א'. ונתקלתי בהמון אתגרים. כשעליתי לכיתה ו' ביקשתי להגיע לתיכון עם הכיתה שמעלי. לא הסכימו לי וזה מאוד מאוד הכעיס אותי. כשהגעתי לכיתה י' כבר הייתי קרוב לגיל ואז כבר הפסקתי את הלימודים והתגייסתי. אחרי הצבא הייתי צריך להשלים 18 בגרויות. כך שהיו לי המון קשיים שבעצם אני נושא אותם גם עכשיו. רצף של תנאים אובייקטיביים...". תכונה נוספת שדני בלט בה הייתה האומץ לעמוד מול מבוגרים ולהגיד כל מה שעולה על רוחו, בזמן שהאחרים עומדים בפינה בפה פעור מלא מים. "הייתה לנו מחנכת בשם תגית. היא הייתה מאוד קשוחה", מספרת אורלי בן-טובים, חברתו

בלנקו 26