דניאל בלנקו
אבל כן יש לי סוג של דכדוך. כן הייתה לי יותר מאפיזודה אחת של התקף חרדה ממש רציני לפני שלוש שנים". עם אנה, שותפתו היחידה לילדותהעגומה, פתח אתהתיבה במלואה כנראה רק פעם אחת בגיל מבוגר, וגם אז, רק כדי להציץ ולסגור מהר. "היינו בדרך חזרה מההלוויה של הדוד הארי, הדוד המאמץ, ועצרנו לאכול במסעדה ביוקנעם", מספרת אנה. "פתאום דני התחיל לשאול מלא שאלות. ברצף. ונורא הופתעתי שהוא לא יודע כל מיני דברים. זה היה כל כך פתאומי ומפתיע, והיכה אותי בתדהמה. ואז גם גיליתי כמה חורים יש לי בעלילה. חשבתי שסיפרתי על האלימות של אבא, והאווירה האלימה, וכמה היה לי קשה לראות את כל זה קורה מול העיניים. והוא אמר שהוא לא יודע מספיק, ושהרבה מידע נעלם לו, והוא שאל ושאל ושאל, ואני, בשלב מסוים, חשתי שאני לא מצליחה לספק לו תשובות. "כל הדרמה הנוראה הזאת צפה ועלתה מחדש. כל הבושה על כך שדני מקבל מכות ואני לא מתערבת. וכל התמונות שצפות ועולות בראש. והייתי מתוסכלת כי הרגשתי שזאת הזדמנות אחרונה משותפת לטפל בפצעים הללו, כאילו 'סוף תקופה' ברמות מנשה. לא נחזור לשם לעולם. ובאמת לא חזרנו. סגרנו ביחד עוד פרק בהיסטוריה המפותלת שלנו".
בלנקו 22
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker