דניאל בלנקו

'מתיאוס', שזה כמו הקאווה של הפורטוגלים. היינו הולכים לדיסקוטק בשישי עד אור הבוקר, משתכרים או מגיעים כבר מתודלקים. כשדני התגייס היינו עדיין נפגשים בסופי שבוע. דני היה מיוחד. לא היו לי בחיי הרבה חברים קרובים כמו דני, בוודאי לא כאלה שנשארו מהילדות". הוא פשוט שריונר בגלל דעותיו השמאלניות המוצהרות, שלעתים נראו לחלק ממכריו דווקניות- להכעיס (אבל בעצם התאימו כמו כפפה ליד לאישיותו המיוחדת) – חלק ממכריו

י ש ר א ל ו נ ע ו ר י ם

חשבו שדני הוא בעצם סוג של פציפיסט. אבל לדני היה צד מיליטנטי, והשירות הצבאי הייתה אחת התקופות היפות בחייו הצעירים. דני אמנם מתנגד חריף לפעולות לא-הומניות של הצבא, וסולד באופן נחרץ מהכיבוש – אבל בינו לבין הטנק שלו הייתה אהבה אמיתית, ובמדים ' ושובץ 86 הוא דווקא הרגיש נוח. הוא התגייס בפברואר בשריון. שם הכיר את מי שיהפוך לאחד 7 בחטיבה 74 לגדוד מחבריו הקרובים, גיא פייגין. "התחברנו כבר בטירונות ב'צוקי עובדה'. אני לא זוכר הרבה מהטירונות אבל כן זוכר שהוא היה חייל טוב ורציני מאוד מההתחלה. הזיכרון

דני וגיא בסדיר

הממשי הראשון שלי הוא מתקופה יותר מאוחרת בצבא: היינו בכנרת, עשינו תחרות שחייה והוא הגיע ראשון בפלוגה, הרבה לפניי. למעשה הוא היה השחיין הטוב בפלוגה". דני סיים מסלול, וגם הוא וגם גיא עברו הכשרה להיות מפקדי טנק. הטנק של דני הפך להיות הבייבי שלו. "אני לא יודע להגיד עד היום מה הוא אהב בצבא", מספר גיא, "אבל אין ספק שהוא היה מאוהב בטנק. הוא אהב את המכניקה של הטנק, לטפל בו, לגרז אותו. אני זוכר שפעם החלפתי אותו בלבנון. קיבלתי את הצוות שלו והוא יצא הביתה. נשארתי עם הצוות שלו. כשחזר הייתה קטסטרופה, כי הוא גילה שלא קיררתי

33