דניאל בלנקו
אבא
שמע אני לא יודע מה להגיד לך, קשה לי שאתה לא פה, אני חושב לעצמי "איך זה הגיוני שילד בן כמעט שש עשרה מאבד את אבא שלו", ואז אני מבין שאין לי על מה לדבר בכלל, ושלעומתך היו לי עידנים שלמים להיות עם אבא שלי. עידנים שלמרות שלא נוצלו עד תום היו מלאים בשמחה וצחוקים... במוזיקה בכל דקה אפשרית ובמלא סטייקים. רק שלא היית פה כבר הבנתי כמה אתה משמעותי, ולכמה אנשים אתה היית משמעותי. אני ילד שמוקף במלא אנשים. במשפחה ענקית ואוהבת, בכמות אדירה של חברים שהם בערך משפחה בעצמם, אבל עם כל הטוב הזה, העובדה שאתה התקדמת הלאה לאיפה שהלאה יהיה או לא יהיה זה כל כך כואב, כמו שאמרת לי כל הזמן שהייתי שואל אותך איך הולך ומה המצב היית אומר "לא הולך, רץ" ובאמת רצת. רצת מהר מדי בשבילי, ואני פשוט לא הצלחתי לתפוס אותך. ועכשיו הפער שפתחת גדול מדי, ואתה נעלמת מעבר לאופק. ולמרות שאני נשארתי מאחור, אני מתנחם בזה שעכשיו אני יכול ללכת בשביל שהשארת, לראות כמה השפעת על העולם הזה, וכמה זה ישפיע זה שאתה כבר לא פה. אני אנסה ללכת לאט, טוב? בשביל להתמקד גם בדברים הקטנים שהשארת. ולא לפספס אפילו שנייה.
איתי
בכל בוקר לפני בית הספר, הוא מכין לי קפה. כשאני חוזרת, הוא מחכה לי בבית עם צלילים של רדיו אמריקאי. בערב הוא מתווכח איתי על אוכל. יש לנו את אותו ההומור. את הבדיחות שלו אני מבינה הכי טוב, והוא מבין את שלי.
אנחנו הולכים ביחד להפגנות, רואים סרטים גרועים. לפעמים אנחנו מזמזמים את אותו השיר במקביל. כבר לא
עכשיו אני שותה את הקפה בבוקר בלעדיו. אחרי בית הספר אני חוזרת לבית ריק, שקט. מעכשיו כבר לא יציקו לי כי אני משאירה אוכל בצלחת. את הבדיחות שלי לא יבינו. נשאר לי רק הזיכרון של הצחוק שלו, כשהוא קלט. אני לא יודעת מה עושים עכשיו? אתה אמור להיות שם כשאני מסיימת תיכון, כשאני מקבלת רישיון, כשאני מתגייסת, עוזבת ללמוד ואתה לא תהיה.
תמר
5
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker