דניאל בלנקו
גלויות מן המוסד מכיתהז' עד י'שההדני ב"מוסדהחינוכי"שלרמות מנשה. דני, שהורד שתי כיתות בהגיעו לרמות מנשה בהשראתו של הפסיכולוג המיתולוגי ד"ר מרדכי קאופמן, היה בעצם שנתיים גדול משאר הילדים בקבוצת "שיקמה" שאליה צוות. "הורידו אותו בהגיעו מאורוגוואי בגלל העברית", מספרת ליבנה שואף-רונן, חברתו הטובה ושותפתו לחדר באותן השנים. "הוא התחנן שיתנו לו לזנק לכיתה של גילו, אבל קאופמן התעקש, ועל פיו יישק דבר. דני שנא אותו בגלל זה. הוא ראה בו את מקור חלק גדול מצרותיו". מאחר שהיה גדול, עצמאי ובעיקר נועז מחבריו (כולל היסטוריה אישית מסעירה), דני התבלט בשכבה. "לא היו פשוט להתמודד איתו, בעיקר
ברמות מנשה
לא למחנכים", זוכרת ליבנה. "היו עוד ילדים מופרעים, אבל לרובם היו שני הורים שאיזנו אותם בדרך כלשהי, ואילו דני היה האמיץ והפרוע של השכבה. וכך הוא היה הראשון לעשות כל דבר: הראשון לקבל רישיון נהיגה ולנסוע בפראות בלילה, הראשון שהייתה לו חברה קבועה, הראשון שלא התבייש לרקוד סלואו בערבים המשותפים של שישי בערב. כיוון שהיה גדול משאר הבנים, היה גם גבוה מהם. בקיצור, הוא כל הזמן התבלט, בין שמרצון ובין שמכורח הנסיבות". בכישורי המנהיגות הבחינה גם המטפלת טלי גלינדס בכיתה י', כשדני כבר היה ילד , מפותח ועצמאי מכפי גילו. "היינו שניים בכיתה – רמי גולדין היה המחנך, 17 בוגר בן ואני המדריכה, מבוגרת מהם רק בארבע-חמש שנים. בדיעבד זה היה תיק לא קטן: הייתי מעירה אותם, מכינה להם קפה, ומגרדת אותם מהמיטה כדי שיגיעו לשיעור ראשון, ואז בצהריים היו חוזרים לעבוד, ובערב רמי ואני היינו חוזרים כדי לעשות להם פעילות חינוכית, עד לכיבוי אורות. זאת הייתה עבודה אינטנסיבית מאוד". טלי זוכרת את דני היטב. "לדני לא היה בית בקיבוץ לחזור אליו באמצע שבוע ולכן חזר בכל ערב למוסד. גם בימים שלישי ובשישי-שבת, שבהם היו הילדים האחרים חוזרים להורים בקיבוץ, לא ניכר שמפריע לו להישאר במוסד. אולי בגלל התגובה האדישה שלו למצב הזה, לא חשבנו לרגע על ההשלכות הנפשיות: ילד שאין לו בית שירצה לחזור אליו, ומעדיף להישאר לבד במוסד. האם היינו יכולים לחשוב על מסגרות אחרות לדני במקום הדודים שלו? כן, ייתכן בהחלט שלא היינו מספיק רגישים אז".
דני ורמי
בלנקו 28
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker